ארץ להגשים // יגאל אלון
המולדת האמיתית והלא- מקרית, היא ארץ-ישראל…
אי-אפשר.. שלא לתהות על החזיון המופלא של עם, שאדמתו ההיסטורית נשמטה מתחת רגליו, ואף-על-פי-כן הצליח לשאתה עמו בכל דרכיו וגלגלוליו ולקבוע בה את לבו.
כיצד ובכוח מה? איני סבור שיש לכך תשובה אחת, כשם שאיני חושב שניתן לבודד מרכיב זה או אחר ולהורות עליו באצבע: ״זהו״. אף-על-פי-כן, אין ספק שלא מעט תרמה לכך ״המולדת המיטלטלת של העם היהודי״, הלא היא התורה.
אם נבקש להוסיף ולגלגל במטבע זאת נוכל לומר, שאם התורה היתה הצידה-לדרך שנטלו עימם היהודים בצאתם לגלות, הרי נעשתה ברבות הימים לאחד הגשרים החזקים ביותר, עליו שבו היהודים אל מולדת.
אפשר שזהו המקרה היחיד בהיסטוריה, שגעגועים של עם אל ארצו האבודה, השיבו את האבידה לבעליה. אין אדם צריך להיות מאמין דווקא, כדי להכיר בזכויותיה של האמונה בשמירה על אחדות העם. גם אדם בלתי-מאמין, אי-אפשר לו שלא להעריך את עוצמת הדייק שהיא שמה סביב קיומו של העם המפוזר. בדורות האחרונים, דורות של סקולריזציה ]תהליכי חילון[ גוברת והולכת, ושל פריחת התנועות הלאומיות במובן המודרני של המילה, נחלש, כמובן, כוחו של דייק זה. אולם גם כיום קשה שלא להבחין בגלגולי תוכנו, גם אם במרוצת הזמנים לבש דמות אחרת ודפוסים אחרים.
״ציון״ ודת ישראל היו כרוכות זו בזו, ו״ציון״ לא היתה מעולם, גם איננה, רק ארץ-ישראל של מעלה, אלא גם ארץ-ישראל של מטה. פאראדוכס מופלא הוא, שדתו של העם האקסטריטוריאלי ביותר עלי אדמות, קשורה בטבורה אל טריטוריה אחת, מסוימת מאוד וקונקרטית מאוד; ואילו דתותיהם של עמים אחרים, שלא גלו מעל אדמתם, היו לאקסטריטוריאליות. הדת היהודית, עם כל האוניברסאליות שבה, אין לה דבר וחצי-דבר עם קוסמופוליטיזם. מרחק עצום מפריד בין שניים אלה.
היהדות, דומני, לא ידעה מעולם את ההפרדה המוחלטת שבין ״חומר״ ו״רוח״. די לזכור את המקום השמור בה למצוות המעשיות. יהדות איננה הכרה פילוסופית מופשטת באיזו מלכות שמים ערטילאית; היא תובעת מנאמניה לעשות כאן ועכשיו, בנסיבות ההיסטוריות הקונקרטיות, רוצה לומר,
להגשים ״כאן על פני האדמה״ את חזונה. יתר-על-כן: כל תקופה מטילה על בניה את מצוותיה המעשיות הסגוליות, לפי תנאי ה״כאן״ וה״עכשיו״.
