דור התקתוק החדש
אם תפנה היום לצעיר או לצעירה ותשאל: "איך אתה רואה את העולם בעוד חמישים שנה?" או "לאן תוביל דרכך בעוד חמש שנים?" – לא תמיד תשמע חשש, אלא דווקא תקווה.
"זה עולם שבו נדע לטעת מחדש אמון, אדמה ושייכות", או: "אני רואה את עצמי חלק ממשהו גדול ממני, בונה, מחבר, מחולל שינוי".
דור זה אינו אוטופי ואינו עיוור – הוא מכיר במשברים, מזהה את הקרעים, שומע את תקתוק האיומים – אך בוחר להקשיב דווקא לפעימות אחרות: תקתוק של עשייה, נביטה, ותנועה קדימה.
לשאלה – מיהם, בני הדור הזה? ניתן להשיב: הם אלה שמעיזים לדמיין עתיד טוב, לא מתוך ניתוק מהמציאות, אלא מתוך מחויבות לתיקון.
ולשאלה – מיהם אלה שאינם מבינים אותם? התשובה היא: אלה שעדיין שבויים בתחזיות קודרות, שאינם מאמינים עוד בכוחו של דור לחלום – ולממש.
דברים אלה נכתבים כמענה למילותיה החריפות של חנה ארנדט, שכתבה בשנת 1969: "אם תציג בפני צעיר או צעירה מן הדור הנוכחי שתי שאלות פשוטות – 'איך היית רוצה שהעולם ייראה בעוד חמישים שנה?' ו'איך אתה מדמיין את חייך בעוד חמש שנים?' – פעמים רבות תשמע תחילה הסתייגות: 'אם בכלל יהיה עולם אז', או 'אם עוד אהיה בחיים'… אנו מתמודדים עם דור שאינו בטוח כלל שיש לו עתיד … הם אלה ששומעים את תקתוק הפצצה".
(מתוך: "על אלימות", 1969)
ארנדט כתבה את דבריה על רקע שנות ה־60 הסוערות: מלחמת וייטנאם, מחאות הסטודנטים, משבר אמון במוסדות שלטון ותחושת קץ בקרב צעירים רבים במערב. דור שעמד מול מבוגרים שיצרו את המשבר – אך לא ידעו להוביל ממנו יציאה.
בישראל של 2025, למרות קשיים ביטחוניים, חברתיים וסביבתיים, ניכרת מגמה אחרת: דור חדש מבקש לקחת אחריות. צעירים וצעירות פונים לחינוך, לחקלאות, להתיישבות, ליזמות קהילתית – לא מתוך נאיביות, אלא מתוך תודעה עמוקה של שליחות. הם אינם ממתינים ל"סוף הטוב", אלא נוטלים חלק פעיל בהתחלה חדשה. לכן, ייתכן שהתקתוק שארנדט תיארה – תקתוק של פצצה – התחלף בימינו בתקתוק אחר: תקתוק של מערכות הנבטה וחקלאות חדשנית המבקשות לפרוץ את קליפת האדמה. התקתוק של דור שבחר לא להתייאש, אלא להיענות לקריאה: לבנות עתיד – דווקא משום שהוא לא מובן מאליו.
לזכרו של סמל מעיין ברוך פרלשטיין, נפל בקרבות עזה באסון הנגמ"ש שגבה את חייהם של שבעה לוחמים מגדוד ההנדסה הקרבית 605 ב24.06.25 יהי זכרו ברוך.
