המחרשה המגשימה // יגאל אלון
עם הופעתה של הציונות באופק היהודי, הוצרכה ההסתדרות הציונית לצעוד בשתי דרכים מקבילות ומשלימות זו את זו: להחזיר את העם אל הארץ, ואת הארץ לעם.
הרצל האמין, ובצדק, כי "ביום שבו תהיה המחרשה נתונה בידו המחוזקת של האיש היהודי, תיפתר שאלת היהודים"
האמת היא, ששאלת היהודים לא נפתרה פתרון מידי וכולל ברגע שבו חזרה המחרשה לידיים יהודיות. זמן רב, רב מדי, לדאבוננו, היינו "מדינה בדרך" וזמן רב עוד יוסיפו היהודים להיות "עם בדרך" לביתו.
אף־על־פי־כן, אלמלא המחרשה היהודית, היה חזונו של הרצל הופך לעוד אוטופיה, שלכל המוטב הייתה משמשת חומר מרתק להיסטוריונים, אבל היא עצמה לא הייתה יוצרת היסטוריה ומעצבת את גורלו של עם.
אלמלא המחרשה, המסמלת לא רק א עבודת האדמה, אלא כל עבודה יוצרת, עלולה היתה ההתלקחות הציוני הגדולה לכבות, כפי שכבתה המשיחיות השבתאית.
הראיה הכוללת, תבונת המעשה ורעיון העבודה העצמית בהגשמתו, שנתלוו לחזון המרקיע של הציונות, הם שהצילו את התנועה הציונית מליהפך לעוד ערימה אחת של אפר מדורה.
גדולתה של הציונות, שאחרי מאות בשנים של ציפייה סבילה לגאולה • תבוא, היא העזה ליטול את גורל העם בידיה.
לשיחה:
- מה תפקידה הסמלי של המחרשה בהגשמת החזון הציוני לפי המקור?
- מה היה עולה בגורל התנועה הציונית ללא אפיקי ההגשמה החקלאית, וההיאחזות בארץ?
- מה ערוצי ההגשמה המרכזיים כיום של החזון הציוני בעיניכם? מה מרכיבי החזון שעלינו עוד לעמול על הגשמתם?
