ליל הסדר הראשון בחוות "השומר" // רחל ינאית בן צבי
מתוך הספר "דרכי ספרתי", חווית ליל פסח גלילית בצל התנגשות עם שודדים שפגעו באורחים שעשו את דרכם להשתתף בסדר, ובצל החשש מהתנפלות פורעים. סיפור ליל סדר חלוצי של שמירה ועמידה על המשמר, במותניים חגורים ובעיניים צופיות.
בחווה כל הידיים מלאות עבודה ומישהו מושכני אל האולם: יש להכין ולערוך את האולם לקראת ה'סדר'. על שולחנות הקרשים מונחים ענפים ירוקים, שנזמרו זה עתה.
פלוטקין, זקן הפועלים, טורח בקישוט האולם, ששימש לפני כן אורווה או מחסן. אין בו אפילו חלון אחד הצופה החוצה, אך בעד השער חודר שפע אוויר.
בענפי זית הוא מקשט את שתי המחרשות שהכניס לאולם. סמל הן- להתחדשות מעשי־הבראשית בארץ. וסמל שני – הלא הוא הנשק: חרבות ופגיונות אחדים תלה על הקירות, וגם אקדחים גדולים ונוצצים, עשויים ניקל, וביניהם הוא תוקע ענפים רעננים.
עייפים ומאוכזבים חזרו החברים. אך לריק התייגעו – את השודד לא תפסו. שבו כלעומת שהלכו. הכול מתיישבים אל השולחנות, אך אין רוח של ערב חג שרויה במחסן המקושט.
בלב כוססת חרדה, הכל חוששים שהלילה עלולים להתנפל על החווה. ברור שהשודד נפצע… והנקמה בוא תבוא. קול ירייה מבחוץ פילח את האוויר כבשורה רעה. בפינות החווה הוצבו צופים, והשומרים יוצאים מצוינים לשמירה. מה צופן בתוכו הלילה בשביל חוות סג'רה?
ליל שימורים הלילה. ובלי אומר ודברים מוצאות להן גם הבחורות דרך להשתתף בשמירה. ליד החלון הנשקף אל בית הקברות עומדות אנו על המשמר, אסתר ואני, אסתר יש לה אקדח משלה, וגם לי הביאה אקדח. האם השיגה אותו בעזרת חבר, או שמא קנתה אותו במשיכה?…
זו לי הפעם הראשונה שאני עומדת בשמירה – ובגליל! הלב הומה ופועם, ההרגשה מטרידה, כי על דעת עצמי קמתי לשמור, ולא נשלחתי. אני שוכחת כמעט היכן אני נמצאת, ומדמה כי הנני בתוך מבצר עברי בימי קדם, בין אנשי מרד נועזים.
אסתר אומרת בלחש: 'אני מכירה כל קבר, כל אבן. בואי החוצה, נסתתר בין הקברים, נקשיב לכל איוושה'. אך פתאום ניצב מולנו אלכסנדר זייד. הוא הופיע אי־מזה בכיפה הקוזאקית המגביהה את קומתו, ורובהו על שכמו. רגע חשבתי: בוודאי בא לגעור בנו, שלא שאלנו פי איש ונטלנו אקדחים על דעת עצמנו והתייצבנו בפינה זו. אך זייד עמד רגע מחריש, ולבסוף אמר: 'הרי זאת היא הפינה המסוכנת ביותר, מכאן עלולה להיפתח הרעה. בין הקברים והסלעים קל להם למתנפלים להתקרב אל החלון." ובכן, אין זייד גוער בנו, הוא רק מזהיר, ובעצם מעודד. רציתי לומר לו: יאחי, אחי, אין כמוך!' – אך שפתי נשארו הדוקות. שעה ארוכה הוספנו לעמוד אצל החלון, אקדחינו בידינו…
שוב לא הייתי מנומנמת. בבהירות הרהרתי על המציאות שלנו על מצבנו כיום, המזכיר מצבים דומים בעבר; עם קשה עורף אנו, וכמו אז יוקדת בלבנו השאיפה לחירות.
דורות שמרו על גחלת, שעממה ולא כבתה, ועתה התלקחה ללהבה גדולה. בכל פינה מורגשת השאיפה להתחדשות, לגאולה. אך בירושלים כמיהה זו היא בחזקת חלום, ואילו פה, באדמת הגליל, הופך החלום למציאות.
אנו פורשים לרגע מעמדתנו ומציצים אל אולם ה'סדר'. כאן השמחה עצורה ועמומה. כלי הנשק מוכנים ליד הכתלים, החבי רים מתוחים ודרוכים, גם פלוטקין הטוב שלנו נעצב במקצת.
לשווא טרח והכין את החג לכל פרטיו ודקדוקיו, אף ליקט דברי אגדה וביקש להעלות מן העבר ניצוצות ההולמים את ההווה.
הוא מבקש לערוך את הסדר כהלכתו, אך רק מעטים מקשיבים לו. מדי פעם בפעם יוצאים מאחורי שולחנות הקרשים וממהרים אל השמירה בעמדות…
המסובים המועטים שנשארו ב'סדר' יושבים כעל גחלים. הם צופים שתבוא נקמת הדם, ומישהו מאתנו עלול לשלם בחייו' – אומרים השומרים.
הנצה החמה ויצאנו אל החצר. הפעם באנו גם אנו, כמו חברינו, מן המשמר, וחום של אושר היה יצוק בכל איברי. בעייפות לא הרגשנו כלל.
הלילה עבר בשקט. התנפלות מבחוץ לא באה. אבל בפנים, בנפשנו, התחולל דבר: מעתה ברורה יותר הדרך לפנינו.
לשיחה:
- כיצד עורכים החלוצים את שולחן הסדר? מה סמלי החירות שהם מעמידים על שולחנם? אלו סמלי חירות הייתם בוחרים כיום לשולחן החג הישראלי?
- כיצד מתארת הכותבת את ההתמודדות שלה כחלק שרשרת הסיפור של החג? מה הפרק שאנחנו כותבים כיום בסיפור הזה ברמה האישית?
- מה אנחנו יכולים ללמוד מיוזמת החלוצים והחלוצות כדי להתמודד עם אתגרי "הסדר" וחג הפסח שלנו בישראל כיום?
