חוסן בגבולות // אורי ספיר
(דברים מכנס ישראל בונה חוסן בשיתוף ישראל היום. 17.11.25 )
אני חושב שהסיכוי והסיכון הכי גדולים בישראל היום אחרי שנתיים של מלחמה זה זיכרון ושכחה. אני חושב שמה שבלט מאוד, ממש מהרגע שהמלחמה הזו פרצה, תעצומות יוצאות דופן שיש במדינה שלנו, בעם שלנו, בייחוד אצל הצעירים במדינת ישראל.
ויש פה הזדמנות ענקית לקחת את הכוחות האלה ולעשות איתם בנייה מחודשת של מדינת ישראל. לכרות פה ברית חדשה בתוך מדינת ישראל, בתוך עם ישראל, וזה לא משנה עכשיו אם זו ממשלה כזו או אחרת או ללא קשר לשום דעה פוליטית, לקחת את העוצמות והיוצאות דופן שהתגלו כאן אצל הצעירים של מדינת ישראל, ולרוץ ולעשות דברים חדשים במדינה. פנייה מחדש, יישום מחודש של הערכים הציוניים. גם ביחס לשומר החדש, יש שרואים בנו תנועת רטרו, אבל אנחנו לא מתרפקים על העבר, אנחנו רוצים לקחת את הערכים שדובר עליהם פה בעבר מראשית הציונות,
ליישם אותם, תוך מבט חד למציאות כפי שהיא מתהווה, גם כשהיא לא קלה, ובכלים שהם חדשים. אז אני חושב שזה הסיכוי הגדול. בהקשר לזה אני רק אזכיר פה, אנחנו עוד מעט עורכים את ועידת כט בנובמבר המחודשת, שבה אנחנו קוראים לנוער, נוער השומר החדש, לבוא ולקחת חלק בעיצוב של המשימות הלאומיות של הצעירים בישראל 50 ו-100 שנה קדימה.
אז זה הסיכוי הגדול בעיניי. הסיכון הוא שכחה. אנחנו ב-6 באוקטובר ועוד כשנתיים קודם, סבלנו משתי בעיות גדולות. אחת, יש שסע עמוק מאוד בעם, ממש קרע, יד איש באחיו. בצד השני, אני חושב שהתמכרנו לשקט מדומה, כמו שנרקומן מתמסר לסמים, מתמכר לסמים, ואני חושב שאסור לנו לשכוח מה הביא אותנו למצב שהיה פה ב-6 באוקטובר, והסיכוי הגדול פה זה לזכור וליצור ולבנות מחדש את המדינה הזאת.
אני חושב שהדבר הבסיסי בבניית החוסן של מדינת ישראל הוא לפרק את האמירה המאוד לא נכונה, שנאמרת עדיין על המלחמה הזו, שהחוזה בין האזרחים למדינה הופר. אני לא חתמתי מעולם על חוזה כזה, אני גם לא מקבל את החלוקה הדיכוטומית בין המדינה לאזרחיה.
אני חושב שכל הרעיון של הציונות של מדינת ישראל זו חברה שרוצה להיות חברת מופת שבה יש הרבה מאוד מרכיבים שזה כל האזרחים שהם כולם ביחד מחויבים לחזון גדול מאוד. ועל טיב החזון הזה אפשר להתווכח פה ונשתברו על זה כבר הרבה קולמוסים, אני בטח לא אכנס לשם.
אני חושב שכדי לייצר חוסן אנחנו צריכים להבין מהן המשימות הלאומיות החשובות ביותר שייצרו את היכולת של מדינת ישראל להתמודד עם האתגרים הגדולים מאוד שעומדים בפניה, אתגר ביטחוני ואתגר מדיני ואתגרים כלכליים ואתגרים חברתיים.
והדבר הראשון זה למפות את האתגרים האלו, הדבר השני הוא לקרוא לחברה האזרחית להצטרף ואולי אפילו הרבה פעמים להוביל את המאמץ של תיקון החברה ותיקון המדינה. אני חושב שבטעות הרבה פעמים כשאנחנו אומרים המדינה והאזרחים אנחנו מצפים, יש איזה גורם עלום שנקרא "מדינה", אגב, מהיכרות של כולנו איתו זו מפלצת מרובת ראשים שכל אחד לפעמים מושך לכיוון אחר, הוא לא תמיד רואה את התמונה המלאה. ודווקא להצמיח את הווקטורים של העשייה מכיוון האזרחים עצמם. אני חושב שניגע פה עוד מעט, מן הסתם, בהתיישבות בגבולות, בדגש על הגבול המזרחי, בבניית החוסן של הנוער והיכולת לחנך אותו, לקחת על עצמו משימות לאומיות משמעותיות, והיכולת של החברה בישראל לנהל שיח שהוא שיח מקדם ומכיל ומבין ותומך, ולא שיח מפלג ופוגעני, ובעוד הרבה מאוד תחומים. אבל אני חושב שהנקודה המרכזית היא שלא ישבו אזרחים בבית בסלון בארוחת שישי ויקטרו על מה שהמדינה עושה או לא עושה, אלא להניע את האזרחים להבין שהמדינה היא אנחנו, כולנו, כל אחד ואחד כפרטים וכולנו בסוף כקולקטיב, והאחריות על ביצורה של המדינה, על החוסן שלה, על העוצמה שלה, על היכולת שלנו להתמודד עם מה שצופן לנו עתיד, היא משימה של כולנו. חלקנו עושים את זה במדים או במשרה ציבורית, וחלקנו עושים את זה במשרה אחרת. אני חושב שזה האתגר המרכזי שדרכו נוכל לייצר חוסן בחברה בישראל.
אני חושב שציונות, הציונות עצמה לא השתנתה, היישומים שלה משתנים. אני חושב שציונות יש לה עיקרון אחד מאוד פשוט, זה שהעם היושב בציון, יושב בציון.
כדי שזה יקרה צריך לקרות שני דברים. אחד שיהיה עם, ושתיים שתהיה ציון, שתהיה לנו ארץ, תהיה לנו קרקע ותהיה לנו מדינה.
בתוך הדבר הזה אני מסמן היום שני אתגרים מרכזיים. אחד הוא אתגר חברתי שדיברנו עליו לא מעט, והשני הוא אתגר, בינינו, אתגר התיישבותי.
לפני שנה, לפחות כמה ימים, כנס ישראל היום בירושלים, שבו בעצם סיפרנו, השקנו את התוכנית של חיזוק התיישבות בגבול המזרחי, לשמחתי, הדבר הזה תפס גם את מוסדות המדינה וגם ארגונים נוספים, אחים, חברים שלנו.
ובדבר הזה אנחנו נתמקד בשנים הקרובות. ואני חושב שהחוכמה בציונות, או השרידות של הציונות, היא לזהות תמיד את האתגרים המרכזיים שמאיימים או מאפשרים את הקיום של המדינה, ולהתמקד בהם.
