חלוץ שמתחיל ושממשיך

חלוץ שמתחיל ושממשיך // חבורת הכותבים

חלוציות כזינוק למשימות חדשות, מול חלוציות כדבקות במשימה להגשמתה, מבט לפולמוס החורן

דרך סיפורו היסטורי של "פולמוס החורן" בדגניה, נבחן שתי תפיסות שונות של המושג 'חלוציות': חלוציות של התמדה והעמקה (ביסוס ושמירת הקיים) מול חלוציות של פריצה וזינוק למשימות חדשות (חלוציות חדשנית).

רקע היסטורי: מפת הדרכים של הפולמוס:

בשנת 1924, לאחר שנים של מאבק עיקש ויצירת מודל "הקבוצה הקטנה" באם הקבוצות דגניה, עמדו חברי הקבוצה בפני דילמה גורלית. הברון רוטשילד רכש אדמות באזור החורן (כיום באזור דרום הגולן בסוריה), והתעורר צורך דחוף לעלות וליישב את המקום כדי לאבד את הבעלות עליהן.

חלוצי הקבוצה בדגניה נקרעו לשניים:

• מחנה המזנקים- המחדשים:  דרשו לעזוב את מרחב הכנרת המבוסס כבר, ולזנק למשימה הבאה בחורן. עבורם, ברגע שמקום הופך למבוסס, החלוציות האמיתית מחייבת לעבור לחזית הבאה.
• מחנה ה"נשארים" -השומרים : טענו כי החלוציות האמיתית אינה "נדודים נצחיים", אלא היכולת להכות שורש, להתמיד, להעמיק את היצירה החברתית והחקלאית ולשמור על מה שנכבש בעמל רב, ולהשלים כל משימה שחבורה לוקחת על עצמה.

קולות מן העבר: עמדות בוויכוח

כדי להבין את עומק השבר, נשמע את הקולות המקוריים של חברי דגניה מתוך אסיפות הקבוצה הסוערות:

המצדדים בזינוק לחורן (חלוציות הפריצה)

המצדדים ביציאה לחורן ראו בהתמסדות סכנה לרוח החלוצית. (ביניהם דמויות מפתח כמו שמואל דיין) הם חשו שהנוחות והקביעות בדגניה מכבות את אש היצירה. לטענתם יש סכנה בהפיכה ל "בעלי בתים'. דגניה כבר בנויה, המשק מסודר, ויש סכנת שקיעה בתוך הנוחות הזו. תפקידם כחלוצים אינו לשבת על סיר הבשר, אלא להיות תמיד הגדוד ההולך לפני המחנה. החורן קורא להם כי שם קשה, שם שממה, ושם נבחנת החלוציות האמיתית מחדש:

"התם ונשלם כבר תפקידנו החלוצי? המותר לנו לשבת כבעלי בתים בבית הגדול הזה, לעבוד עבודתנו השלווה, ושם מאה אלף דונם יאבדו לנו?'

"אנחנו תפקידנו פה סיימנו: הוכחנו שהאדמה הזאת יכולה לפרנס את עובדיה, שאפשר להעלות מים ולגדל עצים וירקות ובעלי חיים. כעת הדרך סלולה, כל אחד יוכל להמשיך כאן. אנחנו קבוצת כיבוש, בכוחנו הקבוצתי נוכל לעשות גדולות, עלינו החובה ללכת לחורן. זה יעורר גם אחרים לצאת בעקבותינו. לחורן, להרים!…"

המצדדים בהישארות בדגניה (חלוציות ההתמדה)

לעומתם, הדוברים המרכזיים של מחנה הנשארים (ביניהם דמויות מפתח כמו יוסף בוסל ותנחום תנפילוב) ראו בהתמדה את המבחן העליון. לטענתם קל יותר לנדוד ממקום למקום ולחוות את הריגוש של התחלה חדשה, מאשר לנהל קבוצה לאורך שנים, להתמודד עם קשיי היומיום, עם השחיקה ועם יצירת חברה צודקת. חלוציות אינה הרפתקנות. חלוציות היא היכולת להכות שורש, להתמיד בפרטים הקטנים ולבנות בית יציב לעם היהודי."

'לא החלוציות מדברת מתוך גרונכם, כי אם יצר הנדידה וההרפתקנות. תכונה גלותית זו אינה מרפה מאתנו גם בארצנו. עוד לא גמרנו תפקידנו כאן, עוד לא הוכחנו את זכות קיומנו כחקלאים. אין להסיק מסקנות מזה שאדמתנו מפרנסת מספר רווקים ורווקות. עוד רבה העבודה לפנינו.'

"מה הדיבורים האלה על בעל־ביתיות, על רווחים, על חיים שקטים בעמק הלוהט הזה, המתיש את הכוחות בקדחת הקטלנית, בסכנות התנפלויות של בדווים? כאן תקענו יתד, כאן נכה שורש. נוליד בנים ובנות, דור בריא, יציב, איתן בגופו וברוחו."

"אנחנו היהודים טובים בלהתחיל את כל המהפכות בעולם, הדבר היחיד שאיננו יודעים זה איך ממשיכים אותן."

עכשיו דורנו

והיום? נתבונן בפולמוס מתוך חיבור לימינו. נשאל את עצמנו ואת החניכים שלנו

היכן הדילמה החלוצית הזו עדיין בוערת ורלוונטית עבורנו, בדור שמסתער על משימות לאומיות ומעצב באמצעות הגשמתן את עתיד ישראל לדורות?

נקודה למחשבה: בעידן הדיגיטלי והמהיר, שבו הכל משתנה בן רגע, "תרבות הסטארט-אפ" מעלה על נס את הזינוק, היזמות והמעבר המהיר מדבר לדבר (חלוציות החורן). מנגד, האתגרים החברתיים, החינוכיים והקהילתיים הגדולים ביותר דורשים גם יכולות של  "ריצה למרחקים ארוכים" והתמדה סיזיפית, להגשמת משימות שאליהן נרתמים. מתי והיכן אנו נדרשים לזנק למשימה חדשה? מתי והיכן חשוב שנדע לשמור על ההליכה בתלם ההגשמה הארוך, במשימה בה התחלנו?

שאלות מנחות לדיון קבוצתי:

1. בעולם העבודה והעשייה של ימינו: מה נחשב בעיניכם יותר חלוצי – להקים מיזם חברתי חדש מאפס (ולעבור הלאה), או לנהל ולפתח מתנ"ס בשכונת מצוקה במשך עשרים שנה?
2. האתגר האישי: היכן אתם פוגשים את הדילמה הזו בחיים שלכם (בתנועה, בצבא, בלימודים)? האם קל לכם יותר "להסתער" על פרויקט חדש או להתמיד בשגרה שוחקת עבור מטרה גדולה?
3. המשימה הלאומית: אילו משימות חלוציות במדינת ישראל כיום דורשות מאיתנו "זינוק קדימה" (פריצות דרך טכנולוגיות, התיישבות באזורי עניין חדשים) ואילו דורשות את "התמדת דגניה" (תיקון השברים החברתיים, חינוך, שיקום קהילות)?

סיכום:

פולמוס החורן מגדיר את המתח הבריא שמניע את החברה. בלי חלוצים מזנקים, החברה קופאת על שמריה ומאבדת את הרוח הנועזת שלה. בלי חלוצים שמגשימים בתלם הארוך, אף חזון לא יכה שורש ויהפוך למציאות קיימת.

מנהיגות צעירה נדרשת לדעת מתי לזנק אל עבר הלא נודע, ומתי לגייס את תעצומות הנפש כדי להישאר, לעדור את התלם ולהתמיד.