לך בכוחך זה – האומץ להנהיג

לך בכוחך זה – האומץ להנהיג // דביר יששכר

בעקבות לימוד תנ"ך בספר שופטים, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.

פרקים ה' עד ט' בספר שופטים מציגים שתי גישות הפוכות לחלוטין למנהיגות ולכוח, ומעמידים במרכז את השאלה: מאיזה מקור שואב המנהיג את סמכותו ואת היכולת שלו להוביל?
מנהיגותו של גדעון בן יואש מתחילה מתוך מקום אישי, פנימי וכואב. במפגש שלו עם מלאך ה', גדעון מבטא תסכול עמוק על שלטון מדיין ועל מה שנתפס בעיניו כהיעלמותו של ה' מחיי העם: "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ – וְלָמָּה מְצָאָתְנוּ כָּל זֹאת?". המלאך עונה לו במשפט מפתח: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל". הקביעה הזו מסמנת תפנית – הישועה לא תגיע מתוך נס חיצוני בלבד, אלא מתוך הכוחות, האופי והתכונות הטמונים בגדעון עצמו. יש בכך ניגוד מוחלט לתופעת העבודה הזרה שרווחה באותו הדור. עבודה זרה היא השתעבדות לגורם חיצוני, זר ומנותק מזהות האדם; גדעון, לעומת זאת, מתחיל את דרכו דווקא מתוך הבירור הפנימי, האותנטי והאישי שלו.
בזכות נקודת הפתיחה הזו, והברית שהוא כורת עם אלוהים, גדעון מסוגל לעצב סגנון הנהגה ייחודי. הוא אינו משכפל דפוסים ישנים, אלא מוביל מהלכים צבאיים מקוריים – כמו שיטת מיון הלוחמים בעין חרוד או מתקפת הפתע הלילית עם הכדים והלפידים. מעל לכל אלו, גדעון מנהיג מתוך דוגמה אישית מובהקת, המתומצתת בקריאתו ללוחמיו: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ".
הדוגמה האישית של גדעון היא הסימן המובהק ביותר להנהגה נטולת שררה. מי שאינו מחפש מעמד, תארים או גינוני כבוד בשביל עצמו, אלא פועל מתוך חיבור אמיתי למשימה, אינו מתקשה להציב את עצמו בראש הכוח. המנהיג נטול השררה אינו עומד מאחור ומחלק פקודות מכוח מעמדו, אלא הופך בעצמו למופת חי של הפעולה הנדרשת. ההליכה בראש היא ההוכחה שהמטרה הכללית קודמת לטובתו האישית.
זהו בדיוק המסר העמוק שמכוון אליו יותם בן גדעון, בעומדו על הר גריזים. לאחר שאחיו, אבימלך, רוצח את שבעים בני גדעון ותופס את השלטון בשכם, יותם נושא את משלו המפורסם. במבט ראשון נדמה כי הביקורת המרכזית במשל מופנית כלפי האטד – הדמות הדוקרנית והריקנית ששואפת לשררה. אך קריאה מדויקת מגלה שהביקורת העיקרית מופנית דווקא כלפי העצים המועילים: הזית, התאנה והגפן.
העצים הללו, בעלי הסגולות המיוחדות והיכולת להניב שמן, פרי מתוק ויין, מתכחשים לייעודם. הם מסרבים בזה אחר זה למלוך, בטענה שהתפקיד יאלץ אותם לחדול מנתינת הטוב שלהם. בניגוד לגדעון שהכיר ביכולותיו והשתמש בהן לטובת הכלל, העצים הטובים בוחרים להתכנס בתוך עצמם ולברוח מאחריות הנהגה. במצב כזה, שבו בעלי היכולת האמיתית נסוגים לאחור, נוצר ואקום מנהיגותי שמותיר את הזירה פנויה לאטד – לאנשים כמו אבימלך, שאין להם דבר להציע מלבד רדיפת כוח והרס.
משל יותם מלמד אותנו כי הנהגה דורשת אומץ. כאשר אנשים ראויים ובעלי סגולה מסרבים לקחת אחריות ולהוביל, הם גוזרים על הציבור להישלט בידי אנשי שררה ריקים. הבעיה האמיתית בימי שופטים היא התפטרותם של המנהיגים הפוטנציאליים המתכחשים לחובתם להנהיג מתוך כוחם הפנימי ובאמצעות דוגמה אישית. עבורנו, כלומדי תנ"ך וכאנשי עשייה בשטח, הסיפור של גדעון ויותם הוא תזכורת ברורה: מנהיגות אינה כלי להשגת מעמד, אלא חובה להשתמש בסגולות ובכישרונות שלנו כדי לשרת את החברה ולהוביל אותה קדימה.