לצלם גם בלב // אהרון דוד גורדון
ביום השבת השתתפתי בטיול בהרים עם 'השומרים' ועם חלק מחברי ה"מחנה". הטיול הזה הסיח במידה מרובה את דעתי ממה שהיה רצוי לי כל כך להסיח, והשרה עלי רוח אחרת. בכלל על ההרים האלה שורה איזו רוח מטהרת.
הגאיות העמוקות, השיחים והסלעים שעל צלעי ההרים, שהנם כעין שרטטי פנים עזים, אדירים, של ענק בטוח בכוחו וגבורתו וגם בגדולתו ותפארתו הפראית, שיני הסלעים הזקופות מעל לראשך – כל התמונה הרחבה הזאת, הנשגבה כל כך בציוריותה הפראית, בבדידותה המופלאה, בשתיקתה הכבושה בכבשונו של עולם, בעתיקותה המרוכזת, מביעה לך דבר מה, שאינך תופסו, אבל גם אין לך צורך לתופסו, כי הנהו נכנס לפני ולפנים, לתוך תוכה של נשמתך, בלי הודעה ובקשת רישיון, חי לו שם את חייו בכל מלואם וחירותם, ושולח טלגרמות סודיות אל הרגש ואל המחשבה, אל כל ישותך.
הלכנו. אני הקדמתי צעדים אחדים, שקוע או בלוע, כנראה, בדמדומי ההוויה, בהרהורי העולם, באותו החומר ההיולי, שממנו מתרקמים הרגשים והמחשבות. פניתי לאחורי, והנה לא התבוננתי, איך נעשה הדבר – התיישבו כולם במדרון ההר מדרגות מדרגות לצילום. עמוד גדול של מוזאיקה חיה נשען לצלע ההר. התמונה הייתה כל כך חיה וכל כך מלבבת, עד כי, מצד אחד, כאילו טשטשה בי כמעט את הרגשת הניגוד האינסטינקטיבי להצטלמות, והייתי כמעט קרוב להצטלם עמהם; ומצד שני, כאילו היה חבל על אשר תמונה כזאת אינה נגנזת למשמרת חיה בלבבות, כי אם נמסרת למכונת-צילום, כשהיא נעשית קודם בעצמה מלאכותית. שהרי אין מכונת-הצילום תופסת את התמונה החיה בעצם שטף החיים שבה, כי אם רק אותו הרגע, אשר המצולם כאילו קופא ומתאבן במצב ידוע, מתאים לפעולת הצילום.
לשיחה:
- גורדון מתאר רגש התנגדות אינסטינקטיבי לצילום- בגלל הרצון לשמר את החוויה חיה בלב- מה דעתכם? עד כמה הצילום מוסיף מבט מבחוץ לחוויה הפנימית?
- שתפו ברגעים בהם היציאה החוצה מאפשרת לכם כניסה למצב פנימי מהסוג שגורדון מתאר בטיול הזה.
