"מגן דוד ירוק" // נעם שרף
(הכותב הוא חניך בשנת מכינה קדם צבאית, במכינת השומר החדש בחוות רון)
יש רגעים בשדה שבהם אני עוצר, מנער את הבוץ מהידיים, ונושם עמוק את הריח של אדמה חיה. יש משהו ברגעים האלה — באמצע המדבר, בין שתילים עקשניים שלא מוותרים — שמרגיש כמו שיחה שקטה בין האדם לארץ. שיחה שמלמדת אותך מי אתה.
במכינה למדתי שהשדה הוא לא ״עוד חלק מהלו״ז״, אלא מרחב שמייצר בנו שינוי אמיתי. כל בוקר, לפני שהשמש מציצה מעל ההרים הצהובים של ערד, אנחנו יוצאים לעבוד. לפעמים הקור שורף את האצבעות עד שהן מאבדות תחושה, ולפעמים החום המדברי מונח עלינו כמו שמיכה כבדה. יש ימים של רוח שמפילה יריעות, ימים של צינורות שמתפוצצים, וימים שבהם הבוץ מחליט שאנחנו זזים רק בקצב שלו. אבל דווקא שם, בתוך הקיצוניות הזו, מתגלים כוחות אחרים: חבר שמחזיק איתך מגרפה כשאתה כבר לא יכול, רגע קט של צחוק אחרי שעה של חום בלתי נסבל, או עלה אחד חדש של שתיל קטן שמצליח לשרוד. אלו הרגעים שבהם המכינה מלמדת מהי עמידות, מהי חברות, ומה זה להחזיק אחריות אמיתית.
וכשפרצה מלחמת חרבות ברזל, הבנתי שהחיבור שלנו לאדמה אינו אישי בלבד — הוא חלק מסיפור הרבה יותר גדול. החקלאות הפכה לחזית. עובדים זרים עזבו, שדות נפגעו, והחקלאים על הגבולות את האדמה כמעט ולא עבדו כשהטילים מכל כיוון אותם תקפו.
והחקלאים נותרו כמעט לבדם. ואז, בצורה הכי ישראלית שיש, קרה הדבר היפה ביותר שראיתי: בני נוער מכל הארץ הגיעו מכל המגזרים ומכל הדעות בני נוער דתיים חילוניים אשכנזים ספרדים מתנחלים עירוניסטים וקיבוצניקים כולם הגיעו ללא הבדלים . באו בלי שמישהו דרש או ביקש, בלי טקסים ובלי מחיאות כפיים. פשוט באו לעבוד מרצון אמיתי לעזור . זו הייתה הרוח שממנה נבנה מגן דוד מסוג חדש — מגן שמורכב לא מהדגל אלא מהידיים.
אבל האמת היא שהסיפור הזה של מגן דוד ירוק לא התחיל השנה — הוא התחיל כבר בשנות הצנע. כשמדינת ישראל הצעירה התמודדה עם מחסור קיצוני במזון, לוי אשכול, שר האוצר, קרא לכל אזרח “לעבד כל חלקת אדמה”. אפילו יחידות צה״ל גויסו לעבד שדות ולהגדיל את היבול. זו הייתה תקופה שבה האדמה הפכה למקור חיים, וחקלאות הייתה לא רק מקצוע — אלא אחריות לאומית. הייתה זו תקופה שבה כל אזרח, בכל בית, הפך לשותף פעיל במאמץ להאכיל עם שלם. אז, כמו היום, החקלאות הפכה לסמל של חוסן — למגן דוד שמורכב משישה ערכים: עבודה, אחווה, אחריות, עמידות, ציונות ותקווה. זה היה ה־מגן דוד הירוק הראשון, שהמדינה נשענה עליו כדי לשרוד.
ובתוך הנקודה הזו בהיסטוריה — מגיע הרגע האישי ביותר שלי השנה. בתחילת השנה נסענו להתנדבות אצל חקלאי מהצפון. הגענו אליו יום אחרי שאביו נפטר, ובדיוק חודש לאחר שאחיו נפל בעזה, במלחמת חרבות ברזל. הגענו חמישים בני נוער מהמכינה, עומדים מולו בשקט שלא צריך מילים. באמצע ימי השבעה עבדנו בשבילו: קטפנו, ניקשנו, סיקלנו, לימדנו את האדמה להמשיך לנשום כשהוא עדיין לא הצליח. הבנתי אז שמה שאנחנו עושים במכינה — כל קימה לפנות בוקר, כל קור, כל חום, כל עקשנות קטנה — הוא המשך ישיר של אותו מגן דוד ירוק היסטורי. כמו אז, גם היום האדמה קוראת לנו להחזיק אותה כדי שהיא תוכל להחזיק אותנו. וכשאני רואה את הירוק הקטן מנצח את המדבר הגדול, אני יודע שהדור שלנו יודע לענות לקריאה הזו. יודע להתייצב. יודע לשאת כאב ולהפוך אותו לעשייה.
ואני מאמין שבכל משבר, בכל מלחמה, בכל סערה — תמיד יעמוד כאן מישהו שיבחר להיות אותו מגן דוד ירוק. כי זה מה שמחזיק את המדינה הזו באמת.
("הקמת מגן דוד ירוק": כרזה של לוי אשכול משנות הצנע ופרסום מאותה תקופה:)
