מכתבים למלך באדולינה // גבי ניצן
“למה לכל הרוחות,” הוא אמר לבסוף, “אתה מניח שאשמה היא חלק מהטבע האנושי? לא שמת לב שילדים קטנים אף פעם לא מפגינים שמץ של אשמה?”
– כמובן שהם לא. זה משהו שבני אדם מפתחים בשלב מאוחר יותר.
“מפתחים? לא ולא. דוחפים להם את זה בכוח במורד הגרון – ההורים שלהם, החברה שסביבם. במאמץ גדול, יורשה לי להוסיף, כי כל כך קשה לרוח האנושית לאמץ רעיון זר ומוזר שכזה. הורים חייבים לשנן את זה לילדיהם שוב ושוב יומם ולילה, דתות נאלצות לנסח הררי-כתבים מלאים בהפחדות ובאיומי גיהנום, בתי ספר וגנים מפתחים שיטות חינוך מורכבות כדי לשנות את טבעם המולד של ילדים. אז אצלנו בבאדולינה פשוט לא עושים את כל זה, זה הכל. אנחנו נולדים כמו כל בן אנוש על פני הפלנטה – נטולי אשמה – ומכיוון שאף אחד לא מנסה לשנות אותנו, אנחנו נשארים ככה.”
– אתה יודע מה? אפילו אם נניח לרגע שאני מקבל את הטענה שאשמה היא לא חלק מובנה ומולד בנו – עדיין, איך יכולה איזושהי חברה לשרוד בלי אשמה? לא נראה לך שהאשמה היא מנגנון חיוני שנועד למנוע פגיעה באחרים?
“מה ההיפך מאשמה?”, שאל מלך באדולינה..
– אדישות? זלזול? חוסר איכפתיות? אגואיזם?
“אחריות.”..
גבי ניצן (נולד ב-3 בינואר 1964) הוא סופר ומנחה סדנאות ישראלי
- מה גבי ניצן מנסה לומר בקטע? האם אתם מסכימים עמו?
- הסתכלו פנימה, מה הם המקומות בהם אתם חשים אשמה? האם יש לזה קשר לאחריות? איך לקיחת אחריות מאפשרת להמנע מתחושת אשמה?
