א
בקשר הגדודי הודיעו שכוחותינו נתקלו, ושיש פצועים ("פרחים" בשפה הצ"הלית) זינקנו בהאמר הפתוח במאתיים קמ"ש, ישר לתוך התופת, ובחירוף נפש חילצנו את הפצועים תחת אש . באותם רגעי אימה לא חשבנו האם החייל שנפצע הוא חילוני או דתי, איש ימין או איש שמאל, אלא פשוט קפצנו לביצוע המשימה.
למרות הקושי במילואים, בתוך עזה הרגשתי בעיקר תחושות של רוממות. תחושה של רעות, אמונה וגבורה. הרגשה של עם שלא שכח שעימו הצדק. ידידי נתנאל אלינסון אמר לי 'שכל אחד צריך שהחיים שלו יהיו מו"ש', מוש לא רק קיצור של "מושלם" אלא גם ראשי תיבות של: "משמעות" ו-"שייכות" ובמילואים אתה מרגיש בעוצמות החזקות ביותר את קבוצת השייכות- מחלקה, פלוגה וגדוד ובעיקר את תחושת המשמעות של שמירה על המולדת.
אבל האם ניתן להרגיש את אותה הרוממות גם מחוץ למלחמה? האם ניתן להוציא את הרוח הגדולה אל החברה הישראלית כולה, האם ניתן "לייצא" את אותה הרעות שיש בנמ"ר הצהלי גם לרחובות באר שבע ותל אביב, או אם תרצו- איך אפשר להרים את שערי עזה ולסחוב אותם לתוך מדינת ישראל.
ב
חלק מהחיילים שלי ענו לי ענו לי שהיום הציבור הישראלי הוא יותר מידי חומרי ואינדבדואלי ולכן הרוח לא מעסיקה אותו ושאני מצפה מהחברה הישראלית ליותר מידי. אך לדעתי הם טועים,
זוהי אותה התלונה ששומעים על הנוער מאז ומעולם. מזקן השומרים בפתח תקווה שעוד לפני קום המדינה התלונן "זה נוער זה", דרך ס. יזהר שהתלונן על דור האספרסו, ועד התלונה על דור הטיקטוק. זו תמיד אתה התלונה, אבל המציאות היא אחרת. בשמיני לאוקטובר, שנסעתי לצאלים נדהמתי מאלפי המכוניות שחנו אחת על השניה, בצידי הדרך, קילומטרים לפני הבסיס. ראיתי בעיניים איך פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם. מסתבר שלמרות כל הכזבים שטפלו על הנוער, ברגע האמת כולם התיצבו. ביום פקודה- איש לא נפקד. "קול קורא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול" ברגע האמת כולם שמעו את הקול וענו לו באיש אחד בלב אחד- "הינני!". כל מי שיוצא לו לדבר עם החבר'ה הצעירים בני ה-18-20 מבין שיש לנו דור של אריות ולביאות.
ג
מתוך כך אני רוצה להציע שהבעיה של הדור היא לא עודף אינדיבידואליזם אלא הבעיה העיקרית היא שלציבור לא ברורה מה המשימה , ולמגזרים שונים יש משימות שונות ואף מתנגשות.
אז מה שאנסה לעשות בשארית הזמן שנותר לי היא לנסות לסרטט מהי המשימה, הכוללת חמש משותפות לחברה הישראלית, חמש משימות שיכולות להיות מפת דרכים לשנים הקרובות.
- שמירה על בטחון מדינת ישראל. המשימה הפשוטה שנצבת לפנינו היא לשמור על מדינת ישראל, להכות באויב ולנצח כדברי הפסוק " ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". זוהי משימה פשוטה שעל כולנו להתגייס למענה בחזית ובעורף.
.
- שיקום הנגב המערבי והגליל העליון
כל אבן מקיר שרוף זועקת לחזור ולהתיישב. לחזור ולנטוע , לחזור ולזרוע עד שאלפי כלניות תפרחנה , עד שיהיה "אודם כלנית בהר ובמורד". אויבנו מבעירים את הגורן בבית אלפא ותל יוסף ואילו אנחנו זורעים ומדליקים את השדות בשלהבת ירוקה, שיבולת ירוקת עין.
- שיקום השרות הציבורי.
אנחנו ראויים להנהגה שנוכל לשאת אליה עיניים. זו משימה לא פשוטה. תיאודור רוזוולט הפליא להסביר במאמרו "האיש בזירה" את הציניות שיש לנו כלפי הפוליטיקאים. אבל כיום אין ברירה ויש להפשיל שרוולים ולהיכנס לתוך הזירה הציבורית והפוליטית. כפי שאמר חיים גורי :"עכשיו תורכם"
- נתינת קול למרכז היהודי-דמוקרטי.
רוב הציבור בישראל מעוניין במדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, גם מחוברת למסורת וגם ליברלית. רוב הציבור מאמין שיהדות ודמוקרטיה בדיבור אחד נאמרו , אבל לצערינו בחוץ שומעים בעיקר את קולות הקיצונים. הרוב הציוני חייב להתעורר ולהשמיע את קולו, להיות קיצוני בדרך האמצע. מיכה גודמן בספרו האחרון עושה תרגיל נחמד, ואומר שאנחנו צריכים להיות קיצונים ולהיות מוכנים להחזיק גם ביהדות וגם בדמוקרטיה, ולא להיות פשרנים כמו חלק מהימין הקיצוני שמוכן לוותר על הדמוקרטיה ומסתפק במדינה יהודית, ולא להיות פשרנים כמו חלק מהשמאל הקיצוני שמוכן לוותר על המדינה היהודית ולהיות רק דמוקרטים. אנחנו לא מוכנים להתפשר! לא נוותר! אנחנו צריכים להיות מוכנים להיאבק על זה שנהיה גם וגם, ולהיות מוכנים לשלם מחירים אבל לא לוותר על הקול הממלכתי.
- ואחרונה חביבה היא האחדות.
מעל קברו הטרי של ניר בנימין, בוגר מחזור י"ב של מכינת עמי-חי, עמדה אימו בדמעות וסיפרה עד כמה היה חשוב לניר שנהיה עם אחד, וביקשה, ודרשה מאיתנו שלמען בנה שנפל בקרב נמשיך ונישאר מאוחדים וסימה בקריאה משותפת של "עם ישראל חי". אמא של ניר היא לא היחידה. קולות דומים ניתן לשמוע מאלפי חיילים בסדיר ובמילואים, וממאות המשפחות השכולות.
ניתן להגיד ש-במותם ציוו לנו את האחדות".
על אף שאני לא מיסטיקן, קשה שלא לחשוב על זה שיש קשר ברור בין הפירוד והפילוג שהיו במדינת ישראל ערב המלחמה לבין המלחמה שנכפתה עלינו. ביום כיפור 2023, פעילים מנעו באלימות קיום תפילת נעילה בכיכר דיזנגוף בתל אביב. אירוע זה היה השיא של למעלה מחצי שנה שבה הייתה מחלוקת קשה בנושא היחס בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, מחלוקת שהתגלגלה ממחלוקת מקצועית, למלחמת אחים כמעט. יומיים וחצי לאחר אותו יום כיפור ושבוע לפני יום אסוננו ראיינתי לטובת "עלון המכינות המעורבות" את תת אלוף במיל הושע בן שלום פרידמן, קצין מילואים ראשי לשעבר, אדמ"ור חסידי וראש המכינה המעורבת הראשונה – מכינת בית ישראל. בראיון דיברנו על הפירוד הגדול. ופירוד, בניגוד למחלוקת שעשויה להיות חיובית, הרי הוא שלילי. שאלתי את הושע בערב סוכות מה הפתרון לפירוד, ותשובתו היתה זו:
" כיוון מעשי אחד, שאני לא מעוניין להעלותו על דל שפתיי מרוב שהוא נוראי הוא פתרון שמגיע מבחוץ. לאורך ההסטוריה שלנו בכל פעם שלא הצלחנו ליצור חיבור אחוה ואחדות בעמנו – הגויים הזכירו לנו שאנחנו עם אחד. אני מקווה מאוד שלא נגיע לשם חס וחלילה. שלא נגיע לכך שברית הגורל תאלץ אותנו להתאחד ובכך תיגבר על ברית הייעוד".
במלחמה שנכפתה עלינו גילינו (בדרך הקשה) שמתחת לכל הקליפות עם ישראל הוא עם אחד, כדברי הפסוק " כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
המלחמה גילתה את הרובד הראשוני של ברית הגורל המשותפת, אבל בסיום הלחימה, נצטרך להשכיל ולבנות את הקומה השניה של ברית היעוד המשותפת. ייעוד של אור לגויים, של בניית עולם שבו יהיו יחסים מתוקנים של ואהבת לרעך כמוך בין הבריות ובין העמים.
במערכון בתכנית ארץ נהדרת, מערכון שנותן אגרוף לבטן, רואים את אודי כגן שחוזר מהמילואים, ובשולחן השבת המשפחה ממשיכה את הויכוח של ימין ושמאל בעוד שהוא נמצא כבר במקום אחר. בשיר למנגינת "כמה טוב שבאת הביתה", שר אודי :"איבדתי שמה שני חברים, אחד מעופרה ואחד מקיבוץ הגושרים, אנשים נדירים" – משפט שחופן בתוכו את כל הסיפור כולו – את הברית הציונית המחודשת. אבל ברית זו חייבת להתקיים גם בעולם החיים ולא רק תחת אש או חלילה בבית העלמין הצבאי. בסיום המערכון, כשהמשפחה ממשיכה במריבה שר אודי: "הכל פה נשאר אותו דבר כאילו שום דבר לא נשבר, אותו הדבר" ובוחר לחזור למילואים בעזה.
אבל לנו אין את הפריבילגיה הזאת, ואנחנו חייבים למצוא את הדרך להוציא את האחווה גם מחוץ לנמ"ר הצה"לי להביא את ערך הרעות אל הרחוב ולחבר החברה הישראלית כולה למשימות שעומדות לפני דורינו.
לפני כמאה שנה כתבה החלוצה חיותה בוסל ביומנה:
"רק לעבוד וללכת קדימה, צעד אחרי צעד. אפילו בצעדים קטנים. הדרך היא ארוכה, אל אל לנו לפקפק שנצליח הכל אם הרצון חזק. אחדות צריך לנו, כולנו כאגודה אחת נוכל להקריב את הגאולה"
אלו הן חמש משימות קשות: בטחון ישראל, הפרחת חבלי הארץ שנפגעו, שיקום ההנהגה, השמעת קולו של הרוב המתון ושמירה על האחדות. אבל אני מאמין שביחד לא רק ננצח אלא ביחד נוכל להצעיד את ישראל אל עבר עתיד משגשג. ואם נבוא כולנו במאמץ עקשני וער, אז כדברי רחל המושררת – נצליח ביחד לגול את האבן מעל פי הבאר!
ולוואי שנהיה ראוים.
