עוצמת המקומות הריקים // ס.יזהר
מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני־האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות, ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצידו של איזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצידו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר – ואין לך תרבות גם באיזור המיושב.
היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבויית, גדל עד למימדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על ידי הקירבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב…אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן־תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבויית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.
יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא ידוע, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיק מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחוכמתו האיטית על חוכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשיכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על־כן יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.
לשיחה:
- מה חשיבות השטחים הפתוחים לתרבות לפי הקטע?
- מה ערך חווית המגע בשטחים פתוחים עבורך?
- שתפו בתובנות וחוויות מעצבות מתוך מגע עם האדמה והטבע.
