עליהם // דוד בן גוריון
אינני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת־אדם נשאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל, ברמות הגליל, בערבות הנגב, בהרי ירושלים, בחיפה ובתל־אביב.
פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה, בלְמוּד, במשחקים ובקרבות – כאלו נחצבו באגדת פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני־קדם, וקשה להאמין שכל אלה ילדי מציאות חיה וקרובה,
ושכאן, על־ידנו, בתוכנו, בימינו חיו, השתובבו, פעלו והעפילו עד מרום פסגת הגבורה של אדם עלי אדמות – הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם.
סמויים מעין זר, ואולי גם מעצמם, היו חבויים בכפירי ישראל אלה גנזי תום ויפעה, גבורה ואהבה, רוך ועוז, ואולי רק לאמהות נגלה שמץ מהם.
ובבוא הרגע הגדול והמכריע – דרכו הנערים עז ומעל עקדת־המולדת נגר דמם הטהור וחייהם הפורחים נגדעו באבם, וכבה זיק־ עלומיהם – למען קוממיות ישראל…
אפס זהר גבורתם יעמד לעד ותפארת חייהם המקצרים תבהיק לדורות הבאים.
ומעל דמות הנערים והנערות היקרים יזרחו דמיות ההורים. כפירי־ישראל מפלאים אלה לא נולדו מסלעים ומאלונים. לביאות ואריות היו הוריהם, ונשי סגולה ואנשי מעלה היו הלביאות והאריות,
והורים יקרים אלה הם הם שנתנו לדורם ולעמם הזמירים והדנים והגורים ורבים כמותם, שעצמותיהם טמונות בכל רחבי הארץ וגם במצולות־ ים.
נתייתמו אמהות, אבות, תינוקות, אהובות, אחים, אחיות וגם חברים וחברות.
אפס לא יתום הדור שבנים והורים כאלה קמו לו.
מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל אלה דרכו עליה.
