על היחס לחיים הטובים

א

מי אנחנו הישראלים? בין רשף לוי וברק חירם

• אחרי שמחת תורה, רבים דיברו על שינוי הערכים הנצרך בחברה הישראלית. המילה "קונספציה" הדהדה במשך חודשים ארוכים במשמעות של תפיסה שגויה של המציאות שהובילה אותנו לאסון, והצורך להתנער ממנה ולאמץ מבט נכון ומועיל יותר. עם זאת, קל יותר להצביע על צורך בשינוי מאשר לבצע אותו. בדרך כלל, המציאות הישנה מתנגדת בתוקף לזוז ממקומה.

נדמה לי שאחד המעכבים בשינוי התפיסה הנדרש הוא הפחד שהכיוון אליו אנחנו צריכים להשתנות כדי לנצח הוא לאומני וקיצוני. נראה שרבים חוששים שישראל תהפוך למעין איראן, מדינה דתית קנאית, מנותקת תרבותית מהמערב ומהמנעמים החומריים והרוחניים שהוא מציע לנו.

החשש הזה מנוסח היטב בפוסט שפרסם הקומיקאי רשף לוי:

נכון, המלחמה הזאת הזכירה לנו שאנחנו חייבים לדעת להילחם על החיים […] אבל….. כל אלה שאומרים לנו שאנחנו צריכים להשתנות לגמרי. לכל אלה שחושבים שהתרבות שלנו חלשה – יש לנו בשורות לגבי הישראלים: אנחנו נמשיך לחיות את החיים הטובים. כי אנחנו ישראלים […] ולא שיעים אירנים לא נורמלים שבטוחים שלמות זה הישג […] אז כל מי שמנסה לתקן אותנו כעם שיוריד את הלחץ. אנחנו עִם החיים, תפסיקו להוריד לעם שלם. אנחנו לא נהפוך לבסיס צבאי בלי כייף […]

לוי מצביע על אחד היסודות המרכזיים בתרבות הישראלית, האהבה לחיים הטובים, ומתייחס אליו ככוח ולא כחולשה. מבחינתו, מסוכן יותר שישראל תהפוך לחברה דתית, קיצונית וסגפנית כמו איראן, חברה שמקדשת את המלחמה ושוללת את השמחה והכיף מהחיים. הפוסט של לוי לא נכתב בחלל הריק, ומגיע ככל הנראה על רקע נאומו של תא"ל ברק חירם.

בתחילת אוגוסט 24 מונה תא"ל ברק חירם למפקד אוגדת עזה. בנאום הכניסה שלו לתפקיד אמר את הדברים הבאים:

עמידתנו האיתנה בניגוד מוחלט לתרבות שהתפתחה כאן, המבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבות עברה ובעיקר מתמסרת אל הרגע אל ההווה. מבעד לעטיפת ההנאה וההוללות, צפים הערכים והאמונות העתיקות שמאחדים את כולנו והופכים אותנו לעם הנצח […]

חירם מבקר את התרבות הישראלית  על ההתמסרות שלה להנאות, ועל הרצון שלה להתנתק מכובד עברה. המלחמה, הוא טוען, גילתה מחדש את השורשים העמוקים שלנו ואת ההכרח לדבוק בהם. הדברים האלה עוררו זעם רב, ונתפסו כביקורת על החילוניות הישראלית.

ב

מדינת היהודים וארצות המערב

לדעתי ניתן למסגר את הפחד העמוק של המחאה בכך שישראלים מפחדים מהשתלטות הזהות היהודית על מדינת ישראל, כי לדידם זהות יהודית כרוכה בחיים של בערות ודלות, ובוויתור על חירויות הפרט. ישראלים מסתכלים מערבה, ורוצים להיות חלק ממנו, ולא מהעולם המוסלמי הנחשל. עולם של שעבוד לדת ולשליט, ולא של חופש ורווחה. ישראלים חוששים שהמשמעות של מדינה עם זהות יהודית היא מדינה עם כלכלה פחות טובה וחיים יותר קשים. פחות זמן פנוי, רפואה פחות מתקדמת, פחות חופשות. יש פחד אמיתי שנהפוך למדינה פרימיטיבית, בסגנון מוסלמי או מזרח אירופאי ורצון עמוק להידמות למערב, כי המערב כיום הוא כתר הקדמה של העולם.

על רגל אחת ניתן לומר שמה שהמערב מציע לאדם זה נוחות. כל הטכנולוגיה והפילוסופיה המערבית היום מכוונות להפיכת חיי האדם לנוחים יותר. ממזגן ועד רפואה מתקדמת. המערב עסוק בביסוס זכויותיו של הפרט, ברמה הערכית, ובלהפוך את החיים של האדם לקלים ונסבלים יותר ברמה החומרית והטכנית. לעומת המערב, העולם המוסלמי ברובו הוא נחשל יותר, בין השאר בגלל שהוא אחוז ונאחז באמונה דתית שמזלזלת בחיי אדם.

מלחמה היא אירוע שדורש יציאה קיצונית ממצב הנוחות של הפרט. הקרבה, מסירות נפש, התחשבות בצרכי הכלל. מלחמה מתמשכת פוגעת בכלכלה, ובטווח הארוך עשויה להוריד את רמת החיים. אך טבעי שהתנועה המערבית המרכזית כיום תנסה למנוע מלחמה ככל יכולתה, או לפחות לצמצם את ההיקפים שלה. עם זאת, הולך ומתברר שהניסיון להימנע מעימות עם כוחות אדירים של הרס ומוות עלול להוביל לקיצה של החברה המערבית והחיים הטובים שיש לה להציע.

האם בהכרח יש סתירה בין הרצון לחיות את החיים הטובים לבין חיים עמוקים של משמעות? האם "הערכים והאמונות העתיקות של עם הנצח" כלשונו של חירם, שוללים את חדוות החיים הישראלית?

ג

חשיבותה של חלוקת התפקידים

אי אפשר להתעלם מכך שחברה שהופכת את הנוחות וההנאה לערך מקודש, תתקשה להחזיק מעמד לאורך זמן. פתגם מפורסם אומר ש"החיים הם כמו אופניים, אם קל לך סימן שאתה בירידה". יחד עם זאת, ברור גם שאי אפשר לדרוש מכולם לחיות כל הזמן על הקצה. חברה בריאה יודעת לתת מקום של כבוד ולהיות המעטפת של אותם אנשים שמוכנים לחיות חיים קשוחים וחלוציים ואף להקריב את חייהם. מתוך הבנה, שגם כשהם הולכים על הקצוות, אנשים אלה לא מערערים את היציבות של החברה, אלא להיפך, שומרים על החיוניות שלה ועל ציר ההתפתחות והצמיחה שלה.

במילים פשוטות יותר, הצורך בחיים נוחים הוא טבעי, אבל חברה שמזלזלת במי שמוותר על החיים הנוחים בשביל להגשים ערכים כמו התיישבות, רוחניות וחוסן לאומי, חברה שרואה בו מטרד שמאיים על שלמותה, חותרת תחת הקיום של עצמה. ממש כמו שאנחנו מעריכים ספורטאים שמוותרים על נוחות כדי להגיע לשיאים, או מדענים שמדירים שינה מעיניהם כדי לחשוף תובנות חדשות על טבע היקום, אנחנו צריכים להעריך חיים חלוציים, גם אם איננו יכולים לחיות אותם בעצמנו.

זה, ברמת הרוחב. התשובה ברמת העומק נוגעת לתפיסת השכר ועונש המקראית.

ד

החיים ומה שמעבר לחיים

דעה רווחת היא שחיי אמונה כרוכים בהסתייגות מהחיים החומריים, ושהשכר של המאמין הוא שכר רוחני. באופן מפתיע, קריאה בתנ"ך מגלה שהשכר על קיום המצוות והנאמנות לערכי המקרא הוא "החיים הטובים":

כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יהו"ה לַאֲבֹתֵיכֶם […] כִּי יהו"ה אֱ"לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה. אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ  (דברים ח)

מה שעומד מאחורי ההבטחות האלה, היא התפיסה שהחיים הם ביטוי וגילוי של טובו של אלהים. ואכן, מן המפורסמות שהאמונה והתרבות היהודית מקדשות את החיים, כמו שבא לידי ביטוי למשל בהלכות פיקוח נפש, אבל מה שפחות ידוע, זה שעל פי התורה גם החיים הטובים הם ערך.

במידה מסוימת אפשר לומר שהייחודיות של אמונת המקרא לעומת תפיסות דתיות אחרות היא ההבנה שהעולם מורכב מאלמנטים רבים, ושהמטרה היא לחתור לאיזון ביניהם, לא במובן של פשרה שנותנת קצת לכל אחד, אלא במובן של אירגון אמיתי של הכוחות הללו, כשכל כוח מקבל את המינון והתזמון הנכון שלו.

הדבר נכון גם בסוגיית החיים הטובים. לצד הייעוד של ברכת החיים החומריים,התורה מודעת לסכנה שבשקיעה בחיי הנוחות האלה, ומתריעה שהם עלולים להוביל לאבדון:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יהו"ה אֱ"לֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ […] וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ […] וְרָם, לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת יהו"ה אֱ"לֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים […] וְהָיָה, אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח […] הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן (שם)

היהודי מְצֻוֶּה לשמוח – "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם […] אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יהו"ה אֱ"לֹהֶיךָ" (דברים יב), ואף להתענג – "וְהִתְעַנַּג עַל יהו"ה, וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (תהלים לז), אך יש כאן סוד ואיזון חמקמק, כשהמפתח הוא בזיכרון שהחיים הטובים הם ביטוי של הייעוד ולא הייעוד עצמו.

בטווח הארוך, חיים המוקדשים להיבטים החומריים שלהם, לא מובילים לשמחה, כי החומר לכשעצמו הוא מוגבל וחסר משמעות. ההבנה שהגוף והנאותיו הם מרחב לביטוי משמעות עמוקה יותר, היא זו שמאפשרת לשמוח בו וליהנות ממנו (כמו כוס ומים – בלי הכוס המים יתפזרו, אבל בלי המים הכוס ריקה). ההבנה הזו גם מאפשרת את הגמישות לעבור בשעת הצורך ממצב של נוחות ושפע חומריים למצב הדרוך של המאבק. ואולי זה הסוד שיכולה הישראליות, זו של ההווה וזו של העבר, ללמד את המערב.

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ. בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ (ישעיה ס)

במהרה בימינו אמן.