שעת הגשמה בעין כרם // רחל ינאית בן צבי
במעמקי תת־ההכרה היבהבה התשוקה להיאחז באדמה הברוכה של בקעת עין־כרם. ב־28 ביולי 1948 נפלה עין־כרם לידינו. “כפרי בשל” – אמרו חיילינו. אנשיה נמלטו, הכפר התרוקן. ידעתי: הגיעה שעת הגשמה… הצטיידתי ברשיון מאת קצין הבטחון ובלווית בן־צבי ושרירא, איש “גדוד העבודה”, ירדתי שוב לעין־כרם. שוב – לאחר ארבעים שנה. קשה המעבר בכביש היורד לכפר. הערבים חיבלו בדרכים, ולמרות התיקונים הארעיים הנסיעה בדרכים אלו היא עדיין בחזקת סכנה.
במורד, ליד הבניינים הראשונים, נתקלנו במחסום שהקימו חיילינו, לבדיקת כל נוסע. הכפר ריק ושומם. דלתות הבתים פתוחות לרווחה. פנינו ישר למעיין. מאחוריו היה “המטה” וחיילים בודדים עמדו על המשמר. מבעד לדלת הפתוחה במשרד “המטה” אנו מבחינים בשני חיילים רכונים על גבי מפה. צרור כדורים פילח לפתע את האויר, כאילו “חתך” את האדמה מסביב… החזית עודנה קרובה מאד. במרחק שני ק"מ מכאן רובצים עדיין אנשי הכנופיות יחד עם העיראקים הנלווים אליהם – צלצולי פעמונים מהדהדים מעבר למנזר של הוותיקן. למי מצלצלים הפעמונים?…
החיילים מאיצים בנו לא להתמהמה ולעזוב את הכפר בהקדם, שכן ברדת הלילה פעילים כבר המשמרות בחזית עין־כרם. אני מזינה שוב את עיני בנוף־קדומים זה, המוכר וזכור לי היטב. התשוקה הישנה נתעוררה שוב: למהר להיאחז באדמת הכפר…
חיילינו מסכנים את עצמם במשמרות, ועלינו, האזרחים, להסתכן בעבודה – לנצל את מי־המעיין המפכים ולהתחיל כאן בגידול ירקות לירושלים הרעבה. כן, גמלה ההחלטה בלבי: כאן, בעין־כרם, יוקם כפר נוער, חוליה נוספת בשלשלת, המשך לחוות־הלימוד.
עשרים שנה נתתי מכוחי ומרוחי לאדמת ירושלים במזרח העיר, באדמת־הטרשים מול פני מדבר יהודה. עתה איאָחז באדמה הטובה והפוריה שליד המעיין בעין־כרם, שהיא כאילו נבראה להכשרה חקלאית של הנוער. על אדמה כזאת חלמתי כל השנים, על מעיין כזה בירושלים הצמאה, על ירקות ופירות שינובו כאן ויספקו את צרכיה של העיר הנצורה והרעבה. כאן אשקיע את יגוני על בני שנפל על הגנת קיבוצו. כן, החלטתי נחושה: כפר נוער לילדים יוקם במקום הזה!
התחלתי לרדת לעין־כרם מדי יום ביומו. החיילים ליד המחסום ליד המחסום כבר מכירים אותי, לא עוצרים בעדי. גיליתי מעדר זנוח בשטח שלמטה מהמעיין. אחזתי בו בחרדת־קודש, כאילו היה זה מעדר שנפל מידי עובד־אדמה יהודי בימי־קדם. תקעתי בדחילו ורחימו את המעדר בעמקי האדמה התחוחה. ריחה הרענן של האדמה עלה באפי. התכנית בשלה: אתחיל לפי שעה לבדי בגידול ירקות בשטח. את המים מן המעיין אפנה לתעלה. הערוגות תרווינה והזריעה תנבוט על נקלה. גן־הירק יסייע לי להקים כאן כפר־נוער.
רחל ינאית בן צבי, חלוצה ומנהיגה, מחלוצות ארגון 'השומר', הקימה חוות נוער חקלאית לצעירים יתומי השואה, שכלה את בנה במלחמת העצמאות, הייתה אשת נשיא המדינה יצחק בן צבי.
לשיחה:
- מה החיבור בין המשימה האזרחית שרחל מנסחת לבין משימת הביטחון של כוחות הצבא לפי המקור?
- מה החיבור בין הכאב שלה על נפילת בנה, להחלטה להקים מוסד חינוכי חקלאי ליתומי השואה לפי המקור?
- מה משימות ההגשמה האזרחיות כיום בישראל שנגזרות מהמצב הבטחוני-מדיני שלנו היום? כיצד נוכל לתרום להן?
