תודעה היסטורית וזהות היהודית // דביר יששכר
בעקבות קריאה במקרא בספר דברים, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.
זאב ז'בוטינסקי כתב במאמרו על החינוך העברי ביקורת כלפי שיטת החינוך הנהוגה שאיננה מעוררת את רגשי הכבוד הלאומי. הוא קושר בין תחושת הבוז העצמי בקרב היהודים לחיבור הדל והשטחי לדברי הימים המפוארים של עם זה. בלשונו הוא מנסח זאת כך: "אילו ידע את מגילת הזיכרונות הענקית של גדלות ישראל ונדודיו, עלול היה להרגיש מה רבים ואצילים הכוחות הצפונים בעם קטן זה, בעם בל ינוצח. מרגיש היה רגש גאון ומסכין לשמוח למחשבה שהוא יהודי." סיפורו ההיסטורי של היהודי, טוען ז'בוטינסקי, יש בכוחו להעיר תחושות גאווה לאומית ושייכות עמוקה, להעיר תחושת זהות חבויה, עשירה ועוצמתית. בתיאורו את הבוז העצמי של היהודי, הוא מתאר חוויית דיכאון ושפלות הנובעת מייסורים בלתי פוסקים אודות סחיבת הזהות היהודית הבלתי רצויה. באופן מפתיע, יהודים רבים במהלך ההיסטוריה וגם בימינו חשו וחשים בתחושות הללו. לצד יהודים רבים לאורך ההיסטוריה שבחרו להסיר מעל שכמם את נטל סחיבת הזהות הכפויה והבלתי רצויה, קיימים יהודים רבים שעל אף תחושות הנטל ומפח הנפש התמידו בנשיאת הזהות היהודית. לעיתים סחבו את זהותם ללא הכרת ערכה כלל, לאלה מכוון ז'בוטינסקי את דבריו. אם כך, מה יש בזהות היהודית שגורם ליהודים לסחוב אותה בניגוד לרצונם? היכן וכיצד הוטמעה תחושת השייכות?
קריאה בפרק כו בספר דברים מציעה הסבר להתמדתו של היהודי בסחיבת זהותו למרות היותה נטל על כתפיו ולמרות שאינו מכיר ואיננו מחובר אליה. משה בנאומו האחרון רגע לפני כניסתם לארץ המובטחת, רגע לפני שנפרד מהם, מצווה אותם לזכור. בפרק כו, מצווה משה שלאחר שיירשו את הארץ והתיישבו בה יגיעו כולם עם ראשית כל פרי האדמה למרכז הלאומי באתר המשכן. שם, כחלק מטקס הוקרת התודה יספר כל אחד ואחד מבני ישראל את ניסוחו של משה לסיפורם המשותף של בני ישראל: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה..". לימים, ניסוח זה יפתח את ההגדה המסורתית של פסח וייקרא בבתיהם של היהודים במשך אלפי שנים עד ימינו. בציווי זה, משה המנהיג מטמיע את הסיפור המשותף בתודעתם של בני ישראל ויותר מזה הוא מטמיע את החשיבות והמשמעות שיש בסיפור ההיסטורי המשותף. משה מחנך את בני ישראל לזכור, הוא מייצר בעם ישראל תרבות של זיכרון. הוא מחבר בין הזהות היהודית ותחושת השייכות לזיכרון הסיפור המשותף. תודעה זו של זיכרון, חשיבות הסיפור המשותף מלווה את בני ישראל מאז ועד היום. ההיסטוריה של היהודים היא חלק בלתי נפרד מזהותם בהווה.
ביקורתו של ז'בוטינסקי על השיטה החינוכית דאז, קריאתו להעמקת ההיכרות בין היהודי לסיפורו היא קריאת השכמה לזהות היהודית. החיבור הזה, בין היהודי להיסטוריה, יוציא לאור כוחות יצירה המוכרים לנו מהעבר שיסייעו בהקמת המדינה. הציונות והקמת המדינה הם תוצר בין היתר של חידוש התודעה ההיסטורית הקולקטיבית של עם ישראל.
