אברהם חלוץ העבריות והערבות // חבורת הכותבים
בלילות המדבר, כשהרוח שקטה והצאן רובץ, אברהם העברי נושא עיניו לשמיים. הכוכבים — אינספור, דוממים, רחוקים — מדברים אליו בשפה שאין לה קול. והוא מקשיב. לאוזן שומעת, הם מספרים על עתיד שעוד לא נברא, על עם שילך אחר צעדיו אל הלא נודע.
אך ביום, רועה הוא. כפיו גסות ממלאכת חיים: מקל בידו, עפר ברגליו, ולבו – פתוח לאדמה. הוא לא שייך לארץ רק מפני שנאמר לו "לך לך", אלא כי בכל פסיעה הוא טועם את טעם השייכות, את התנועה מן הרוח אל החומר וחזרה. הוא נוגע בעפר, אך עיניו בשמיים.
בין העדרים, תחת שמיים פתוחים, הוא נעשה המחנך הראשון. לא בדרשה, אלא בדוגמה. הוא מקשיב, פונה, שואל, הולך. תנועתו הופכת לשפה. דמותו – לקול.
אברהם העברי – זה ששוכן בארץ כנען כמי שרק הגיעה אליה, ומכוח תנועתו העצמית, אך נטוע בה כשורש. שמביט אל כוכבים, ורואה בהם לא חלום אלא מפתח
בין הליכת המדבר והבטחת הכוכבים, מתגלה אברהם לא רק כמאמין המחובר לאדמה ולשמים– אלא כמי שפועל בשם האמונה. כשהקריאה הפנימית שולחת אותו לדרך, הוא הולך. וכשהקריאה המוסרית מזעיקה אותו – הוא לא מהסס.
לוט, בן הדוד שלו, נלקח בשבי. ואברהם, למרות המרחק, לא שוכח. הוא קם – רועה צאן שהופך למנהיג לוחם. הוא איננו מחפש מלחמה, אך איננו בורח מהאחריות. כי אברהם הוא חלוץ של דרך חדשה – לא רק באמונה, אלא במוסר.
הוא מקים מסורת של ערבות הדדית: שלא עומדת מנגד כשאח נופל, גם אם דרכיהם נפרדו. הוא מלמד שחלוץ אמיתי לא הולך לבדו. הוא נושא איתו את הזולת – לא בכוח, אלא בלב.
כי העולם החדש שהוא בונה איננו רק על אדמה או בשמיים, אלא בין בני האדם – עולם של צדק, חמלה ואחריות.
כך אברהם מציב את אבני היסוד של מה שיהיה לימים "ואהבת לרעך כמוך" – לא כאמרה, אלא כמעשה ראשון של דרך.
