אהבת ארץ ואדם // און ריפמן
שלושים שנה לרצח רבין. כמה מחשבות אישיות.
גדלתי בבית של תומכי רבין. סבתא וסבא שלי היו איתו בפלמ"ח – חלק מהדור שהאמין שאפשר לשנות את המציאות דרך אחריות, רעות, ועשייה. הפלמ"ח לא היה רק יחידה צבאית – הוא היה רעיון של חבורה שמאמינה שגורל המערכה מונח על כתפיה של אנשים שלוקחים אחריות ומובילים.
רבין היה כזה. הוא כתב בספר פנקס שירות: "אני, ככל צבר ישראלי שגדל בישראל, גדלתי בהכרה שבעצם קיומנו ומעשינו בארץ הננו מגשימים ומניחים יסוד למשהו גדול." זה מה שאני זוכר ממנו – לא נואם כריזמטי, אלא אדם שהאמין שכל מעשה קטן משמעותי.
נער שהלך ללמוד חקלאות, לוחם שהפך לרמטכ"ל, מדינאי שהקדיש את חייו לביטחון המדינה ולתקווה שיהיה פה טוב יותר. בנאום קבלת פרס נובל הוא דיבר על מה שראה במלחמות: "מי שלא ראה אנשי צוות של טנק בתקיפה ובהסתערות כאשר מפקדם נהרג… אינו יודע מהי מסירות של חברים." זו הייתה הציונות שלו – פשוטה, אמיתית, מסורה.
כואב לכתוב, אבל מורשת רבין (ואולי גם מורשת הפלמ"ח) היא גם מורשת של עיוורון. התודעה ש'אנו אנו – נשנה את העולם', ההנחה שהשכן שלי הוא אני, הניסיון לכפות מציאות חדשה בלי הבנת השוני התרבותי של האחר, ערכיו, אמונותיו – הוביל גם לאכזבה, לאלימות ולשבר.
שנתיים אחרי השביעי באוקטובר, אני קורא ברגשות מעורבים את מה שהוא אמר בעצרת: "די לדם ולדמעות. די. אין בנו שנאה כלפיכם… אנו כמוכם: אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות לצדכם בכבוד." התקווה הזו הייתה אמיתית, אבל המציאות הוכיחה שהיא לא הייתה מספיקה.
המורשת הזו דורשת מאיתנו להעמיק, ללמוד, לבקר, להבין.
והמשפט שנחרט בי מאז שהייתי נער, מיום הנרות בכיכר, רלוונטי היום לא פחות: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה."
אסור לשנוא. קודם כל כי השנאה מוציאה את האדם מן העולם. היא עושה רע מאוד למי שמרשה לעצמו לשנוא. ועוד יותר גרוע להרשות לעצמך לשנוא יהודי אחר בין אם הוא שמאלני, ימני, דתי, חילוני, ביביסט או רלביסט – הכבוד ההדדי הוא תנאי לקיום משותף.
מורשת רבין בשבילי היא אהבת הארץ, אהבת האדם, אמונה שאפשר לשפר ולבנות. אבל גם אחריות, עיניים פקוחות, לא להיכנס לקונספציות, לחשוב, להעיז, להגיד את האמת שבלב.
שלושים שנה אחרי, זו עדיין העבודה שלנו.
