"אמת מארץ תצמח"- עבודת אדמה כמפתחת חוסן וחיבור

"אמת מארץ תצמח" – עבודת אדמה כמפתחת חוסן וחיבור // עינט קרמר

כשאיתמר שֶמן הי"ד, לוחם, פראמדיק ובוגר השומר החדש שנפל בקרבות בעזה בדצמבר השנה, התבקש במסגרת מסלול השירות לכתוב על דמות שהשפיעה על חייו, הוא בחר לכתוב על דמות החקלאי הישראלי.

"התכונות הבולטות בדמות החקלאי הישראלי נוגעות כמעט בכל תחומי החיים: העבודה החקלאית היא עבודה סיזיפית שנראית כאילו לעולם לא תיגמר, עוד שורה ועוד שורה. החקלאי הישראלי מלא בנחישות יוצאת דופן והתמדה במשימה… החקלאי הישראלי הוא ציוני הרואה בעבודה שלו שליחות והצורה הפרקטית של הגשמת הרעיון הציוני בארץ ישראל. התהליך שעברתי הוא תהליך שבו למדתי להעמיק בפרטים הקטנים, למדתי לשקוע ולהכניס את עצמי למשימה, העמקתי את אהבתי למדינה, לשטחיה ולאנשיה, התחלתי להבין את הערך שבאהבת הקושי, והבנה שדברים טובים באמת – באים דרך עבודה קשה, וקיבלתי איזה חזון ואולי דרך חיים שדרכה ארצה אולי ללכת בעתיד."

בשנים האחרונות, בהם אני משמשת כמנהלת החינוכית של ארגון 'השומר החדש', אני זוכה לפגוש רבים שעוסקים בהתנדבות חקלאית (מתחילת המלחמה הובלנו למעלה מ-270,000 ימי התנדבות). פעם אחר פעם אני משוחחת עם המתנדבים ושומעת מהם, עד כמה ההתנדבות בחקלאות משמעותית בעבורם. חלק מהם הם "מתנדבים סדרתיים" בארגונים שונים, ולפעמים, כשהם מרגישים שהכאב והקושי של התנדבות למען שחרור חטופים למשל, מאיימים להציף אותם, הם רושמים את עצמם ל"תרפיה" בהתנדבות בחקלאות; אחרים חוזרים מדי יום שישי לאותו שדה או כרם בעוטף עזה, ומעידים על עצמם כי התחדשות השדה נותנת להם תקווה לעתיד טוב והתחדשות; יש מי שמספרים לי על שיחות מרתקות שקרו "משני צידי שיח העגבניות"; ויש מי שמתייחסים לעבודה כאל מדיטציה בשתיקה, או כהזדמנות להזיז ולחשל את הגוף. כולם מכירים תודה על היכולת להתנדב, לצאת לטבע, לפעול למען גידול המזון של כולנו, לעזור בסביבה לא מורכבת.

אנחנו נמצאים בשנה קשה מאוד לעם ולארץ. שתי הדוגמאות האלה – של איתמר הי"ד המסייע לחקלאי, אך למעשה מקבל ממנו חיזוק ערכי של ציונות, חוסן והתמדה ושל המתנדבים החד יומיים השואבים מהטבע המתחדש כוחות ותקווה, מדגימים לנו כיצד עבודה חקלאית חיונית לעת הזו.

"יש ללמוד מהטבע כיצד הוא מחנך"

בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת ההבנה המחקרית, שבעיניי היא ברורה מאליה, בדבר התועלת הגדולה שמעניקה השהות בטבע לרווחת האדם. מחקרים מצאו ששהות בטבע מפחיתה לחץ נפשי, מעכבת תגובות אלימות או אימפולסיביות, מפחיתה סימפטומים של דיכאון, חרדה והפרעות קשב, מפתחת חוסן, מעודדת יצירתיות ומעלה את תחושת הערך העצמי והאושר הפנימי באנשים – הן כפרטים, והן ברמת הקהילה והחברה. בארצות רבות (ובקרוב בישראל) רופאים יכולים לרשום למטופליהם "מקלחת יער" – יציאה לטבע, כמרשם שעניינו שיפור הבריאות הנפשית וחיזוק החיבור לגוף. ואין צורך להרחיב על מנהג ההתבודדות החסידי שמוציא אנשים אל הטבע לצעוק "אוי טאטע" ולפתוח שער לעולמות הרוח.

א"ד גורדון, חלוץ ואיש רוח משפיע ומרכזי מתקופת העלייה השנייה ועד ימינו, ראה בטבע את מחנכו הגדול של האדם, וכמי שמסייע לאדם לחנך את עצמו, לבקש את הקשר החי הייחודי לו עם פנימיותו ועם העולם:

"להביא את האדם לידי בקשת עצמו ועולמו, כלומר לידי בקשת חשבון לעצמו עם החיים והעולם או פשוט לידי חינוך עצמי – זה עניין אחר לגמרי מאשר לחנכו, לתת לו תורה וכו‘. פה אין כוח המחנך או המורה גדול כל כך, כי אין כוח התורה גדול כל כך. פה אין כללים – פה יש יצירה… פה יש ללמוד מהטבע כיצד הוא מחנך. השמים, ההרים, הסלעים, הצמחים, הים, הרוח, העננים, הלילה וכו’, אינם באים לחנך – וכמה הם מחנכים! וכמה היו מחנכים, לוּ ידע האדם לבקש תורה מפיהם, יותר נכון, לבקש תורת עצמו על פיהם."

בית ספר מטע

בתוך העולם של החינוך העצמי דרך הטבע, אין ספק כי לעבודת האדמה יש מקום של כבוד. עבודת האדמה היא פעולה שהופכת אותנו לשותפים לטבע במלאכת ההצמחה, והיא מפתחת חוסן ותחושת מסוגלות ומקדמת את "עבודת המידות"- התיקון העצמי של כל אחד מאיתנו.
בפוסט מקסים שכתב הרב איתמר חייקין, לשעבר מנהל אמי"ת מודיעין, תחת הכותרת 'בית ספר מטע', הוא מספר כיצד בית הספר האמיתי של ילדותו היה מטע התמרים. שם הוא למד אחריות ומחויבות לעשייה; שם למד להעריך את העמל, להתמודד עם קשיים כדוגמת החום הכבד, הקימה המוקדמת ושעות העבודה הממושכות; שם הוא הבין את משמעות התהליכיות, ואיך אם חיפפנו בתחילת הדרך, נשלם מחירים בהמשך. והוא מסיים את דבריו במחשבות, כיצד אפשר לשוב אל הברכה הגדולה הטמונה בעבודת האדמה, ברוח השדה:

"אחרי הכול, כשיצר אלוקים את האדם הוא שם אותו בגן עדן (שהיה גם הוא, סוג של מטע) וציווה עליו עבודה חקלאית – 'לעבדה ולשמרה'. אלוקים יודע, מן הסתם, מה הוא עושה."

עבודת האדמה גם מסייעת לא רק לחוסן והמסוגלות האישית, אלא גם לקבוצה המתנדבת, שהופכת להיות 'חבורת משימה', בעיקר כשמדובר בעשייה ארוכת טווח – כמו התנדבות אצל חקלאי קבוע (דרך תוכנית 'אמץ חקלאי' של המעורבות החברתית למשל), הקמת חממה בחצר בית הספר או שותפות בגינה קהילתית יישובית. המפגש על בסיס קבוע, לאורך זמן וללא מסכים, מאפשר שיח בגובה העיניים ויצירת קשרים מעבר למה שקורה בזמן הלימודים. מעבר לכך, על מנת להצליח בעבודה חקלאית ארוכת טווח, על הקבוצה לטפח תכונות של עין טובה, אמון הדדי, נכונות ויכולת להתמודד עם משברים ולפתור בעיות בצוותא. בכך מאפשרת העבודה החקלאית בניית חבורה המחוברת למרחב המקומי, מתוך מקום של נתינה ומשמעות.

חיים ממקור חיינו, מטבע ארצנו, תוך חיבור לשירת הבריאה

בטקסט נהדר ששימש כבסיס והשראה לשירה הידוע של נעמי שמר, 'שירת העשבים', כתב ר' נחמן מברסלב:

"כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שם…וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה."

על פי ר' נחמן, הקשבה עמוקה לטבע מאפשרת לאדם להעלות את הניגון הייחודי של כל עשב ועשב בכל מקום ואתר, להתחבר בעומק לרשת החיים ולקחת חלק בשירת הבריאה. בהמשך הקטע מסביר ר' נחמן כי הניגון תורם גם לרועה עצמו, כי הוא מזכיר לו את היסוד הרוחני בנפשו ומרומם אותו מעלה, "כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן – לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ הטוֹבָה".
ממש כמו בתיאור הפיוטי של ר' נחמן, עבודת האדמה והשותפות במלאכת ההצמחה, פועלת לטובה על נפשנו. העבודה הפיזית בחוץ היא לעתים שער לתרגול רוחני, כזה המסייע לברר את "הרוח הטובה" שביסוד נפשנו, לפתוח לנו שער לתובנות עמוקות ומשנות תודעה ולאפשר לנו להתחבר לעולם של "תפילה" – ביטוי אישי של המפגש עם הנשגב, בלי הגבולות והמגבלות של תפילות הערוכות בבית הכנסת.
ואם נקבל את התפיסה ששירת העשבים שונה בכל אתר ואתר, אז כמה חשוב בימים אלו להתחבר לשירת הארץ, ולהתחבר לרוח טובה, שתשפיע טוב על המציאות.

להיות האיש או האישה הנכונים, במקום הנכון ובזמן הנכון

התפיסה הפילוסופית־קבלית של 'עולם־שנה־נפש', רואה בשלושת הצירים המרכזיים של הבריאה – ציר המרחב, ציר הזמן וציר נפש האדם – לא כצירים נבדלים ושונים זה מזה, אלא כפנים שונות של סדר אחד.
הלב האמיתי נמצא בעיניי בהבנת החיבור שבין שלושת הצירים הללו: חיבור לזמן, חיבור למקום וחיבור לנפש. עבודת האדמה מאפשרת לנו להתחבר לעצמנו באופן מיטיב ובונה, להתחבר לאדמה שעליה אנו חיים, להתחבר לחברה שאנחנו חלק ממנה ולהתחבר לזמן המעגלי של עונות השנה, לזמן ההיסטורי שבו אנו עומדים ולשאיפה לעתיד משותף וטוב למען הדורות הבאים.
אנחנו נוטים להשתמש בביטוי 'להיות האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון' – ביחס לאדם שהגיח פתאום בזמנים קשים והציל את המערכה. לתפיסתי המקום הנכון הוא כל מקום שאליו אנחנו מחוברים לעומק, והזמן הנכון הוא כל זמן שאותו אנחנו חווים במלואו. האדם הנכון הוא כמובן אנחנו, אלו שבוחרים לא לחיות את ימינו מנותקים, אלא להיות משוקעים בלעשות טוב.

[1] ר' נחמן מברסלב , ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה סג, תשנ"ו, עמ' קסח–קסט.

[2] מקור הביטוי מופיע בספר יצירה, פרק ו, משנה א.

[3] וראו ר' יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר רביעי, פרק כ"ה.