"אמת מארץ תצמח"- עבודת אדמה כמפתחת חוסן וחיבור// עינט קרמר
א
כשאיתמר שֶמן הי"ד, לוחם פראמדיק ובוגר השומר החדש שנפל בקרבות בעזה בדצמבר השנה, התבקש במסגרת מסלול השירות לכתוב על דמות שהשפיעה על חייו, הוא בחר לכתוב על דמות החקלאי הישראלי:
התכונות הבולטות בדמות החקלאי הישראלי נוגעות כמעט בכל תחומי החיים: העבודה החקלאית היא עבודה סיזיפית שנראית כאילו לעולם לא תיגמר, עוד שורה ועוד שורה. החקלאי הישראלי מלא בנחישות יוצאת דופן והתמדה במשימה… החקלאי הישראלי הוא ציוני הרואה בעבודה שלו שליחות והצורה הפרקטית של הגשמת הרעיון הציוני בארץ ישראל. התהליך שעברתי הוא תהליך שבו למדתי להעמיק בפרטים הקטנים, למדתי לשקוע ולהכניס את עצמי למשימה, העמקתי את אהבתי למדינה, לשטחיה ולאנשיה, התחלתי להבין את הערך שבאהבת הקושי, והבנה שדברים טובים באמת – באים דרך עבודה קשה, וקיבלתי איזה חזון ואולי דרך חיים שדרכה ארצה אולי ללכת בעתיד.
ב
בשנים האחרונות, בהם אני משמשת כמנהלת החינוכית של ארגון 'השומר החדש', אני זוכה לפגוש רבים שעוסקים בהתנדבות חקלאית (מתחילת המלחמה הובלנו למעלה מ-270,000 ימי התנדבות). פעם אחר פעם אני משוחחת עם המתנדבים ושומעת מהם, עד כמה ההתנדבות בחקלאות משמעותית בעבורם. חלק מהם הם "מתנדבים סדרתיים" בארגונים שונים, ולפעמים, כשהם מרגישים שהכאב והקושי של התנדבות למען שחרור חטופים למשל, מאיימים להציף אותם, הם רושמים את עצמם ל"תרפיה" בהתנדבות בחקלאות; אחרים חוזרים מדי יום שישי לאותו שדה או כרם בעוטף עזה, ומעידים על עצמם כי התחדשות השדה נותנת להם תקווה לעתיד טוב והתחדשות; יש מי שמספרים לי על שיחות מרתקות שקרו "משני צידי שיח העגבניות"; ויש מי שמתייחסים לעבודה כאל מדיטציה בשתיקה, או כהזדמנות להזיז ולחשל את הגוף. כולם מכירים תודה על היכולת להתנדב, לצאת לטבע, לפעול למען גידול המזון של כולנו, לעזור בסביבה לא מורכבת.
ג
אנחנו נמצאים בשנה קשה מאוד לעם ולארץ. שתי הדוגמאות האלה – של איתמר הי"ד המסייע לחקלאי, אך למעשה מקבל ממנו חיזוק ערכי של ציונות, חוסן והתמדה ושל המתנדבים החד יומיים השואבים מהטבע המתחדש כוחות ותקווה, מדגימים לנו כיצד עבודה חקלאית חיונית לעת הזו, מעבר לחשיבות הברורה של תוצרי החקלאות – האוכל שאני אוכלים.
ד
להיות תמיד בתוך הטבע
בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת ההבנה המחקרית, שבעיניי היא ברורה מאליה, בדבר התועלת הגדולה שמעניקה השהות בטבע לרווחת האדם. מחקרים מצאו ששהות בטבע מפחיתה לחץ נפשי, מעכבת תגובות אלימות או אימפולסיביות, מפחיתה סימפטומים של דיכאון, חרדה והפרעות קשב, מפתחת חוסן, מעודדת יצירתיות ומעלה את תחושת הערך העצמי והאושר הפנימי באנשים – הן כפרטים, והן ברמת הקהילה והחברה. בארצות רבות (ובקרוב בישראל) רופאים יכולים לרשום למטופליהם "מקלחת יער" – יציאה לטבע, כמרשם שעניינו שיפור הבריאות הנפשית וחיזוק החיבור לגוף. ואין צורך להרחיב על מנהג ההתבודדות החסידי שמוציא אנשים אל הטבע לצעוק "אוי טאטע" ולפתוח שער לעולמות הרוח.
ה
היטיב לתאר זאת גורדון בדבריו[1]:
האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין־הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין־הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין־סופי ושכולו יונק מן האין־סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…
ו
עבודת האדמה כבית ספר לחיים
בתוך העולם החינוך דרך הטבע, אין ספק כי לעבודת האדמה יש מקום של כבוד. עבודת האדמה היא פעולה שהופכת אותנו לשותפים לטבע במלאכת ההצמחה, והיא מפתחת חוסן ותחושת מסוגלות ומקדמת את "עבודת המידות"- התיקון העצמי של כל אחד מאיתנו.
בפוסט מקסים שכתב הרב איתמר חייקין, ראש מכינת 'רוח השדה', תחת הכותרת 'בית ספר מטע', הוא מספר כיצד בית הספר האמיתי של ילדותו היה מטע התמרים. שם הוא למד אחריות ומחויבות לעשייה; שם למד להעריך את העמל, להתמודד עם קשיים כדוגמת החום הכבד, הקימה המוקדמת ושעות העבודה הממושכות; שם הוא הבין את משמעות התהליכיות, ואיך אם חיפפנו בתחילת הדרך, נשלם מחירים בהמשך. והוא מסיים את דבריו במחשבות, כיצד אפשר לשוב אל הברכה הגדולה הטמונה בעבודת האדמה, ברוח השדה: "אחרי הכול, כשיצר אלוקים את האדם הוא שם אותו בגן עדן (שהיה גם הוא, סוג של מטע) וציווה עליו עבודה חקלאית – 'לעבדה ולשמרה'. אלוקים יודע, מן הסתם, מה הוא עושה".
ז
עבודת האדמה גם מסייעת לא רק לחוסן והמסוגלות האישית, אלא גם לקבוצה המתנדבת, שהופכת להיות 'חבורת משימה', בעיקר כשמדובר בעשייה ארוכת טווח. המפגש על בסיס קבוע, לאורך זמן וללא מסכים, מאפשר שיח בגובה העיניים ויצירת קשרים מעבר למה שקורה בזמן הלימודים. מעבר לכך, על מנת להצליח בעבודה חקלאית ארוכת טווח, על הקבוצה לטפח תכונות של עין טובה, אמון הדדי, נכונות ויכולת להתמודד עם משברים ולפתור בעיות בצוותא. בכך מאפשרת העבודה החקלאית בניית חבורה המחוברת למרחב המקומי, מתוך מקום של נתינה ומשמעות.
ח
מתחברים לשירת הבריאה
בטקסט נהדר ששימש כבסיס והשראה לשירה הידוע של נעמי שמר, 'שירת העשבים', כתב ר' נחמן מברסלב:
כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שם…וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה.[2]
על פי ר' נחמן, הקשבה עמוקה לטבע מאפשרת לאדם להעלות את הניגון הייחודי של כל עשב ועשב בכל מקום ואתר, להתחבר בעומק לרשת החיים ולקחת חלק בשירת הבריאה. בהמשך הקטע מסביר ר' נחמן כי הניגון תורם גם לרועה עצמו, כי הוא מזכיר לו את היסוד הרוחני בנפשו ומרומם אותו מעלה, "כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן – לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ הטוֹבָה".
ממש כמו בתיאור הפיוטי של ר' נחמן, עבודת האדמה והשותפות במלאכת ההצמחה, פועלת לטובה על נפשנו. העבודה הפיזית בחוץ היא לעתים שער לתרגול רוחני, כזה המסייע לברר את "הרוח הטובה" שביסוד נפשנו, לפתוח לנו שער לתובנות עמוקות ומשנות תודעה ולאפשר לנו להתחבר לעולם של "תפילה" – ביטוי אישי של המפגש עם הנשגב, בלי הגבולות והמגבלות של תפילות הערוכות בבית הכנסת.
ואם נקבל את התפיסה ששירת העשבים שונה בכל אתר ואתר, אז כמה חשוב בימים אלו להתחבר לשירת הארץ כולה, על אזוריה השונים ולחבר אותה לרוח טובה שתשפיע טוב על המציאות.
ט
פרקטיקה – מה אפשר לעשות עכשיו
אז איך אנחנו, כמחנכים יכולים לקדם חינוך המקדם חוסן וחיבור דרך עבודת אדמה?
מתחברים לאדמה : חשוב למצוא דרך לעסוק באופן קבוע בעבודת אדמה. אפשר לאמץ חקלאי קבוע לקשר רציף לאורך השנה כולה – לבוא לסייע בעונות הבוערות, לערוך מפגשים סביב מעגל השנה העברי, להתנדב במסגרת מחויבות אישית (אם זה בית ספר) ולהעמיד דוכן מכירה מהיצרן לצרכן. דרך אחרת היא להקים גינה קהילתית או להצטרף לגינה קיימת. בגינה אפשר לקיים מפגש שבועי קבוע, כמו גם שורה של פעילויות קהילתיות-חברתיות, כדוגמת חלוקת ירקות למי שזקוק לך או קיום חגיגות קהילתיות סביב חגיגת התוצרת. ניתן להקים חממה משל עצמכם, בה מלבד עבודה חקלאית, עוסקים החניכים גם בשיווק ומכירה או לתחזק בוסתן עצי פרי, גן ירק וגינת תבלינים. הכי גרוע כמובן להקים ולהזניח, ואין עצוב מגינה יבשה וצמחים מתים (כאילו, יש, אבל בהקשר הזה אין) – כך שיש לחשוב עמוקות על דרך הפעולה המתאימה לחניכים ולקהילה בהקשרים אלו.
במעשה ובלימוד: ישנו דיון תלמודי מפורסם העוסק בשאלה של מה חשוב יותר, לימוד או מעשה, תיאוריה או פרקטיקה, "תורה" או "דרך ארץ". התשובה בתלמוד, וגם הדרך בה רב בתי הספר פועלים היום הוא כי "תלמוד גדול , שמביא לידי מעשה"[3] – התייחסות אל שלב הלימוד כאל אי בתוך החיים, שמכין אותנו לפעולה או לדרך חיים נכונה בעתיד. לתפיסתי יש לשלב באופן אימננטי את המעשה והלימוד- כשהבסיס הוא מעשה קונקרטי ומיטיב במציאות, במקרה הזה, של עבודת אדמה. את המעשה המיטיב צריך ללוות לימוד, הן כזה שצומח מתוך המעשה, כדוגמת ידע טכני רלוונטי, פיתוח הגוף, התמודדות עם אתגרים ובעיות שנובעים מהעשייה או סביבת העבודה, והן כזה המעשיר את הלומדים, נותן להם קונטקסט, ומרחיב את עולמם הפנימי . כך, חוויית החיים הכוללת חיבור עמוק לטבע ולעבודת האדמה, משולבת בלמידה של מגוון נושאים המפרשים ומעמיקים חיבור זה ומאפשרים לחניכים לבנות קומה נוספת באישיותם הפרטית ובמחויבותם לעם ולארץ:
כי עבודת החומר ועבודת הרוּח הן עבודה אחת של חיים, כי עבודת רוח, שאין עמה עבודת חומר, היא עבודת רוח ערטילאית, ולא עבודת רוח חיים, וכן עבודת חומר, שאין עמה, יותר נכון, שאין מתוכה, שאין היא עצמה מבחינה עליונה עבודת רוח, היא עבודת חומר ריק, עבודה מכנית, ולא עבודה של חיים[4].
חידוש ומסורת: עבודת האדמה מזמנת לנו חיבור לרעיונות עומק הנוגעים למורשת שהתפתחה כשהיינו עם החי על אדמתו (ולגעגועים כשלא חיינו עליה), לסיפורי התקומה של הדורות האחרונים, למעגל השנה העברי וכמובן למציאות ואתגרי ימינו. הרצון הוא להתחבר למורשת זו ובאותה עת לחדש אותה, על פי הצרכים של הזמן הזה, מתוך הלך רוח המשלב מסורת וחידוש[5]. הרעיון הוא להעמיק ולשאוב מתוך המורשת הקדומה שלנו, ממאגר החכמה, הספרות, הדמויות ואירועי המפתח של תולדות עמנו, תוך תנועת התחדשות המעניקה פשר להתמודדויות הקשות בהווה ומזינה את אופק האתגרים הצפונים לנו בעתיד.
שבת אחים גם יחד: בין אם המשימה היא סיוע לחקלאי ובין אם מדובר בגינה קהילתית או שטח חקלאי בחצר, הרי מדובר במשימה ערכית המתקיימת בחבורה, ובכך יכולה להיות פלטפורמה לעיסוק במיומנויות חברתיות. עצם היציאה למרחב שבו מערכת היחסים היא לא מורה שמעביר חומר לתלמיד, אלא חבורה הפועלת יחד, מאפשרת לחניכים ליצור חיבורים אנושיים פשוטים, שנדירים בחיי היום היום הטכנולוגיים. ליווי מתאים של מחנכים המצטרפים למשימה, יחד עם שיח קבוצתי במעגל יכולים להפוך את ההתנסות החקלאית הקבועה להזמדנות פז לצמיחת היחיד בתוך הקבוצה ולבניית החבורה עצמה, באופן המחזק את החוסן ומאפשר לכל אחד למצוא את המקום שבו הוא "זורח".
להיות האיש או האישה הנכונים, במקום הנכון ובזמן הנכון
התפיסה הפילוסופית־קבלית של 'עולם־שנה־נפש',[6] רואה בשלושת הצירים המרכזיים של הבריאה – ציר המרחב, ציר הזמן וציר נפש האדם – לא כצירים נבדלים ושונים זה מזה, אלא כפנים שונות של סדר אחד.[7]
הלב האמיתי נמצא בעיניי בהבנת החיבור שבין שלושת הצירים הללו: חיבור לזמן, חיבור למקום וחיבור לנפש. עבודת האדמה מאפשרת לנו להתחבר לעצמנו באופן מיטיב ובונה, להתחבר לאדמה שעליה אנו חיים, להתחבר לחברה שאנחנו חלק ממנה ולהתחבר לזמן המעגלי של עונות השנה, לזמן ההיסטורי שבו אנו עומדים ולשאיפה לעתיד משותף וטוב למען הדורות הבאים.
אנחנו נוטים להשתמש בביטוי 'להיות האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון' – ביחס לאדם שהגיח פתאום בזמנים קשים והציל את המערכה. לתפיסתי[8], המקום הנכון הוא כל מקום שאליו אנחנו מחוברים לעומק, והזמן הנכון הוא כל זמן שאותו אנחנו חווים במלואו. האדם הנכון הוא כמובן אנחנו, אלו שבוחרים לא לחיות את ימינו מנותקים, אלא להיות משוקעים בלעשות טוב.
