אני מטפסת הרים // חלי ראובן
פסגות הן לא מקום שניתן לשהות בתוכו זמן רב / רוב החיים מתרחשים בטיפוס אליהן
שם בפסגות- יש רגעים ספורים של תרועת ניצחון / של דמעות מתפרצות כמו זלעפות
וזהו.
שיירה אינסופית ממתינה מאחוריך / לנעוץ גם הם כף רגל בחוד החנית/ ותמו דקותייך
אי אפשר להתבגר בפסגות / לא ניתן לצמוח שם, רק, מפעם לפעם, לבקר אותן / אין שם מספיק חמצן / אין אדמה רחבה לנוע עליה/ ואין שם אריכות חיים,
פסגות הן לא מנוחה/ ולא נחלה,
רק הטיפוס הוא בית
הטיפוס הפך להיות הפסגות שלי
כל צעד שרגליי חורצות בעולם-
אני נעצרת ומניחה שם דגל רב הוד:
"כאן טיפסה אישה שלא מוותרת / כאן טיפסה אישה שבוראת עולם ברגליה
שתרה אחר שבילים שנשתכחו / שמציירת את יבשת הנפש
על הסלעים
חלי ראובן- יזמית משוררת ומנחה. מלווה תהליכי שינוי וטרנספורמציה כ-20 שנה.
- מה הטענה המרכזית בשיר?
- מה היחס הנכון לדעתך בן פסגות ובין שגרה?
- מה מלמד הטיפוס על הפסגה ומה מלמדת הפסגה על הטיפוס?
#זהות #דרך
