אקלים של נכונות לתת // יגאל אלון
טעו הסבורים, – ואני חושב כי בסתר ליבם יודעים הם כי טעו, אלא שאין להם האומץ להודות בכך- שעם הקמתה של המדינה, חלף, ללא שוב, הצורך בהתנדבות ובחלוציות אישית.
זוהי טעות עקרונית ואופטית כאחת. ללא תנועה חלוצית, אשר עקרון ההגשמה העצמית הוא נר לרגליה, אנו עלולים למצוא עצמנו בתהליך מזורז של דה התיישבות ולנהירה המונית מן הכפר אל העיר: מן הספר ומערי הפיתוח אל המטרופולין. תהליך כזה, בשלב ההיסטורי שבו אנו מצויים, ישמיט את הארץ מידינו, אפילו נהיה מחזיקים בה בכוח הצבא. תהליך כזה, אם יגבר, חלילה, יהפוך את מדינתנו "למדינת עיר" על כל המשתמע מכך בתחום תרבות החיים, האקולוגיה ובתחושת הניכור של היחיד, הגוברת והולכת בחברה של טכנולוגיה ותיעוש. לכשעצמם אין הטכנולוגיה והתיעוש אויבם של האדם, אלא להיפך. אולם התנאי הוא שנדע לרתום אותם לצרכיו האמיתיים של האדם, ושהאדם עצמו יגלה מחדש את אחדות הגומלין שבין כל העבודות וכל המקצועות, במסגרות של קהיליות הבנויות על עַרְבוּת הדדית ועל חזון אנושי משותף.
יותר מבכל מסגרת אחרת ניתן הדבר ליישום בהתיישבות. התיישבות בשנות השבעים אין משמעה חקלאות בלבד, אם כי החקלאות תוסיף להיות ענף־יסוד בכלכלה הישראלית, גם כאשר מספר העסוקים בה יתמעט יותר ויותר. ההתיישבות בימינו כבר יודעת היא לגוון את ענפיה החקלאיים, התעשייתיים, השירותיים והאחרים, ועל־כן יש בכוחה, מבחינה אובייקטיבית, להוות מסגרת קליטה בלתי מוגבלת כמעט, לאיש עבודת הכפיים ולאיש היצירה הרוחנית, המדעית והטכנולוגית. לא קרקע ולא משאבים כספיים חסרים אנחנו למען התרחבותו של המפעל ההתיישבותי: כבעבר, כן בהווה ובעתיד ינשא המפעל אם יימצאו לו נושא האדם, והרוח באדם, הרוח החלוצית וההתנדבותית. כשאלה יהיו לנו, ייווצר אקלים ישן מחודש: אקלים של אזרחות פעילה ושל נכונות לשאת בעול בכל תחומי המעש והחיים: אקלים אשר יגביר את נהירתם של בני נוער אל המקצועות החיוניים למשק, ויעודד את הליכתם של בעלי מקצוע כמו רופאים, מורים ואחיות גם אל המרוחק שבישובים: אקלים של נכונות לתת ולא רק לקחת.
בלא התחדשות הרוח החלוצית, אין סיכוי להתרחבותה של התנועה ההתיישבותית. כלום צריך להסביר מה פירושו של הדבר בתנאים הפוליטיים, הבטחוניים והכלכליים שבהם אנו נתונים? כבעבר, ההתיישבות היא שתקבע, בסופו של דבר, את מפת המחר של הריבונות היהודית. אפילו על־פי תוכנית סלקטיבית ביותר, אשר שמה לה סייגים מדיניים, בטחוניים ומוסריים כאחד הרי אם נצרף את כל המרחבים המצפים למתיישב היהודי בתחום הקו הירוק ובשטחים מוחזקים מסויימים, שהם חיוניים לבטחוננו ולקיומנו, יתברר כי היקף המעש ההתיישבותי הנדרש אינו נופל ממה שעשינו במשך שלושים שנות המאנדט הבריטי. אלא שהפעם יהיה עלינו לעשות זאת בשליש הזמן בלבד.
ולסיום: בעולם ציני, מפוכח עד כדי עוורון וסימום, צריך אדם לפעמים להרבה כוח ולהרבה אופטימיות ציונית וחלוצית, כדי לסיים דבריו באקורד גבוה, כמו: יהודים לעבודה, להתיישבות – ומרצון ולא רק מאין ברירה!
בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה הצלחנו לשחות, כעם, נגד הזרמים של האחרים. עתה, שומה עלינו לשחות נגד החזק שבזרמים- נגד עצמנו.
(מתוך נאום קבלת פרס ישראל, תשל"ב)
לשיחה:
- מה האתגר העולה מן המקור, מה הם הטיעונים המרכזיים שלו?
- לאיזה משימות שניצבות כיום בפנינו מתקשר מקור זה?
