בעוז וענווה – מנהיגות משה ומורשת הדר גולדין // מוטי פסל
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג׳, י״א).
במפגש הראשון שלו עם אלוהים בסנה הבוער, משה מגלה את תכונתו הבולטת ביותר – הענווה. דווקא האיש שמפקפק בעצמו, ששואל “מי אנכי”, הוא זה שנבחר להנהיג. הוא לא מבקש שלטון, לא נמשך אל הכוח, אלא נענה לקריאה של שליחות.
משה הוא מנהיג משום שהוא מעמיד את העם והמטרה לפני עצמו, משום שהוא רואה את תפקידו כשליחות ולא כהאדרה. ענוותו של משה איננה חולשה, אלא עוצמה – היכולת לשרת את המשימה ולא להפוך את המשימה לכלי קידום אישי בשירות האגו.
דמותו של משה ממשיכה להדהד גם בדמותם של צעירים חלוצים בני זמננו – כאלה הפועלים מתוך אותה ענווה עמוקה. כך היה גם הדר גולדין, שברצועת נשקו רקם את המילים: "בעוז וענווה".
הדר חי ונהג בהלך הרוח הזה על פיו ענווה איננה הקטנה של עצמך, אלא היכולת להעמיד את עצמך מאחורי המטרה ובשירותה. הענווה היא לדעת שאתה חלק ממשהו גדול ממך, נצחי, מוסרי, אנושי.
כמו משה, גם הדר גילה שענווה איננה ויתור על עוז – אלא איזון עדין ביניהם.
זהו איזון הנובע מכך שאתה בונה את אישיותך כך שתוכל להכיל ולכלול, לקלוט ולספוג ולבצע את הלא ייאמן. היא נובעת מהכרה בהירה ושלמה בדרכך, במוסריותך, בערכים המהווים את עצם היותך.
"מי שימצא את העוז בענווה יפצח את הענווה, ומי שימצא את הענווה שבעוז יפצח את העוז", אמר צור אחיו של הדר בראיון לזכר אחיו.
הכותב הוא איש חינוך ומילואמניק, מייסד קבוצת הווטסאפ התנ"ך עולה על ב'- להצטרפות לקבוצה אפשר ללחוץ כאן
