בצורת אזורית וסיפור חדש // יותם הכהן
בסדר גודל ״תנ״כי״. הביטוי הזה נשחק לחלוטין בחמש השנים האחרונות. אבל בכל זאת צריך לומר שהבצורת שעוברת על כל המרחב המסופוטמי, מצפון ישראל ועד איראן היא לגמרי בסדר גודל תנ״כי, נהרות שמעולם לא תועדו יבשים התייבשו בחלקם לגמרי (הכותב אינו הסטוריון), איזורים שלמים נמצאים כמעט ללא מי שתיה, שלא לדבר על חקלאות. הבצורת היא המשך של תקופת יובש ארוכה וממושכת שפוקדת את האיזור כבר עשור וחצי לפחות והיתה בין השאר חלק מהסיבות לקריסת המדינה הסורית. המשבר ההומניטרי בהר הדרוזים בימים אלו קשור הדוקות גם לבצורת הזו.
אבל תנ״כי אומר שיש גם יכולת להעניק משמעות לצרות. הנבואה הראשונה של ירמיהו, זו של ״מצפון תפתח הרעה״, מתחילה בכתב המינוי לירמיהו – ״רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ.״. ירמיהו עומד על סיפו של מפץ גדול איזורי – המבנה ששלט באיזור במשך אלפי שנים, של שתי ממלכות, בצפון (בבל) ובדרום (מצרים) ומלא עמים קטנים באמצע הולך להשתנות לגמרי. לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס. והוא מנסה לעשות פשר בשבר הנוראי הזה. גם אנחנו כיהודים וישראלים היינו חלק מהמפץ הזה לצערנו.
באופן פרדוקסלי יש חילוף תפקידים באירוע הנוכחי – הנהרות שהיו עורק החיים הקבוע של מרכזי העוצמה במזרח התיכון מתייבשים -בעיראק, באיראן, בסוריה ובמצרים. דווקא ארץ ישראל חסרת היציבות נהנית לעת עתה מחוסן שנובע מהשקעה של עשורים בחלופות מים – מטיהור שפכים לחקלאות ועד התפלת מי ים. בישראל כבר לא זקוקים יותר, לפחות בענייני המים לשתיה, לרחמי שמים. ובאופן פרדוקסלי עוד יותר, המקום האוכלוסיה הלא ישראלית היחידה שאינה סובלת ממצוקת מים קיומית היא הפלסטינים, אפילו בעזה, שגם הם נסמכים על ההתפלה בישראל.
ירמיהו מוסיף – אחרי כל החורבן תהיה גם גאולה – לבנות ולנטוע. אני מפנטז על זה שישראל יכולה להיות גם מקור לבניה ונטיעה. הייתי מאוד רוצה שנדע לתת משמעות שאינה רק טכנית,טכנולוגית ומדעית לשבר הזה. שזה יהיה סימן לאפשרויות חיים אחרות במרחב האלים והקשה הזה. כי כשאנחנו משאירים את מרחב הפרשנות ריק, משתלטים עליו הרעים (זה לא מקרי שדאע״ש נולד במדבר הסורי-עיראקי). אבל אנחנו הפסקנו מזמן להאמין במשמעות. בהדרך לבניה ולנטיעה חדשה חייבת לעבור גם דרך סיפור חדש.