דברים על חובת המבוכה

דברים על חובת המבוכה/ ידידיה חזני

א

תבוסות של נבחרות ישראל במשחקי כדורגל או כדורסל, הפסדים של ספורטאים באולימפיאדה, הפסדים באירוויזיון – כנראה לא מערערים את הזהות הלאומית של אף אחד. חוץ מצער וכאב לב לאוהדים המושבעים ולאלה שסתם מפרגנים, אומר האזרח לעצמו שמדינת ישראל חזקה ובטוחה, מצטיינת ועוצמתית ומה שקורה בשדות הספורט והתרבות לא מייצג ולא אומר דבר על החברה הישראלית והמדינה.
*
בשליחותי מטעם הסוכנות היהודית לאיסטנבול בימים הקשים של שנות האלפיים עודדתי בלהט סטודנטים יהודים לעלות לארץ משום שרק במדינת ישראל יכול יהודי לחיות חיים מלאים כיהודי, חיים ממשיים, בטוחים, מוגנים ומלאים.
* במזמור תהלים המפורסם אשרי יושבי ביתך, השורות מסודרות לפי א ב. והאות נ חסרה.
הסיבה לכך היא כי יש פסוק שמתחיל באות נ שאומר – 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'. כיוון שיש פסוק קשה כל כך – מפלה טרמינלית שאינה בת חזור – אז לא נשתמש באות הזו כל יום במזמור האמור.
*
משורר תהלים לא משתמש באות נ' אבל אנחנו מוכרחים לומר זאת – זה לא הפסד של הנבחרת, ולא פספוס באירוויזיון. זו המדינה שלנו והעם שלנו שספגו תבוסה.
אנחנו מוכרחים לומר זאת כדי להבין את עומק השבר, כי אם לא נבין את עומק השבר לא נוכל להגיע לעוצמות התיקון הנדרשות.
בהשאלה אפשר לחשוב על תלמיד שמידרדר בלימודים, בחברה, בפשע ובסמים ולא מצליח להשתקם, ורק כשמגיע לעברי פי פחת, ומוכרח להתייצב מול המציאות, הוא ילך למוסד גמילה או מוסד משקם ויעשה מה שדרוש כדי לחזור לעצמו.
אנחנו כבר בשלב הזה. בין אם נגדיר זאת כמבוכה גדולה )במילותיו של מורה הנבוכים( ובין כשבר זהותי.
ב
גם למעטים שאינם במעגלי השכול, האבל, האובדן ומשפחות החטופים – הזהות הלאומית, שהיא בעצם הדבק שמחבר אותנו לחיים, 'מקרקע' אותנו, נותן לנו הקשר, הזהות הזו מעורערת עד היסוד, לחלקנו קרועה ותלושה, לחלקנו עדיין מחוברת בכמה חוטים, ובכל דרך שבה נביט זו לא ה'קלות הבלתי נסבלת של הקיום', אלא ה'בלתי נסבלות של הקיום'.
זה פוגש אותנו בכל מקום – ברשתות, בטלוויזיה, ברחוב, בבית הספר, בתרבות ובפנאי. דוגמאות להמחשה –
● פיטר פלצ'יק זכה במדליית ארד באולימפיאדה, רגע מרגש שאין כמותו, לאחר מספר שניות הוא נפל בבכי מרורים בזרועות מאמנו אורן סמדג'ה שבנו נפל במלחמה, יחד אתו החלה שדרית הספורט מירי נבו הוותיקה והמנוסה לבכות בשידור חי, וכנראה כול הצופים בשידור באותו רגע ובשידורים החוזרים.
● על הרשתות החברתיות אין מה להרחיב – איחולי נאצה לחטופה שיצאה מהשבי, איחולי נאצה הדדיים וכיו"ב.
● השיח סביב הטקס הממלכתי ב7 באוקטובר למול הטקסים האלטרנטיביים.
● בהלת הקניות של ציוד חירום, וההיערכות כביכול למתקפה איראנית.
נראה כאילו הכול כרגיל, אבל האמת היא שאנחנו אנשים חסרים, חסר לנו משהו – חלקנו חסרים ממש באבל ושכול – אותם אלו שבינינו שבן משפחתם נפל או נחטף ואז מישהו חסר להם, והשאר שאינם במעגל זה – משהו חסר בנשמתם ובהווייתם, חסרה להם היכולת לשלווה ולמנוחה.
המושג "כאב פנטום" מתאר אדם שהיה לו איבר ונקטע ממנו והוא עדייך חש כאב כאילו האיבר קיים. חסרים לנו אנשים יקרים – לוחמים, חטופים – ואנו חשים כאבי פנטום על כול אחד ואחד מהם…
גם אם יש זמן ופנאי להאזין לרדיו ולצאת לחופשה בארץ ובחו"ל, אין מנוחה לנו, כול רודפינו השיגונו.
הפיצוי לחוסר מגיע בפעילות, או נהנתנות בבחינת 'אכול ושתה', או בפעילות מחאה אקטיבית ברחובות או פסיבית ברשתות.
המשותף לאבל ולשכול, לחוסר ולתגובות השונות שלו הוא מצוקה קיומית. אנו עם בטראומה וזה תופס כל אחד מאיתנו בלב, בבטן ובראש. לא ברור אם בעתיד הקרוב נוכל לומר שרק בארץ ישראל יכול יהודי לחיות חיים יהודיים מלאים. ג "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" – בדור שלנו לא בנינו עוד את המדינה וכמעט
החרבנו אותה. אז מה נדרש מאיתנו לעשות ומה בכוחנו?
הנטייה הטבעית היא לקטר, להתאונן, להאשים ולהתקרבן, זה לא יקדם אותנו לשום מקום.
בשביל לבנות עתיד יש לראות את ה'יש' ולא את ה'אין'.
צריך לפרוט חזון ותוכנית עבודה אבל לא אעשה זאת כאן.
מה שאנסה במילים קצרות זה למצוא את ה'יש' שעליו אפשר לבסס תכנית ולתכנן עליו. במילים אחרות ובהשאלה למצוא מהו 'נצח ישראל' שעליו ניתן להתבסס כי הוא לא ישקר ולא יכזיב.
ד
אנקדוטה – כמו מאיץ חלקיקים המלחמה האיצה תהליכים רומנטיים רבים וגרמה להבשלה מאוד מהירה לנישואין, היו גם זוגות גרושים שחזרו זה לזה.
אני מציין את זה כדי לומר שכאשר הסערה שוטפת אותך אתה נאחז במה שנשאר יציב. מעגל ראשון – המשפחה המצומצמת והמורחבת, הילדים, ההורים והסבים. מעגל שני – הקהילה הגרעינית והרחבה. מעגל שלישי – ההקשר: למה אני שייך ולמי אני שייך. במישורים הדיאכרוני והסינכרוני – או במילים
אחרות מישורי האורך והרוחב. לאורך ההיסטוריה והדורות – הזיקה שלי לדורות בעבר, ולרוחב ההווה – הזיקה שלי לכלל ישראל.
גם אם זה נשמע כאילו זה שייך למגזר מסוים, זוהי ציונות קלאסית, שייכות לכלל ישראל ושייכות לנצח ישראל.
כל מי שהמעגלים האלו חזקים אצלו, שורד במשבר העצום המתואר.
השילוב והקיום של המעגלים הללו – הפיסי משפחתי קהילתי, והזהותי – הוא הבסיס לנצח ישראל. אלו התנאים שעליהם ניתן לבנות חזון.
ה גם ללא תוכנית עבודה, הנה כמה כיווני פעולה:
● בניית קהילות – כול גופי החינוך הלא פורמלי – תנועות נוער, חוגי סיור, תנועות בוגרים, מכינות ומדרשות – מובלים בניית קהילות. משקיעים בכך משאבים חומריים והתנדבותיים. מקהילים קהילות.
● בניית זהות דיאכרונית – חיבוריות וקשרים בין קהילות בארץ – דרך החינוך הפורמלי, דרך תנועות כמו גשר, תנועות הקיבוצים , דרך רשתות בתי ספר )אמית, ברנקו וייס וכדומה( – חיבור ארצי.
● בניית זהות סינכרונית – 'בוא תיגע בנצח'. לשכפל ולרבע את מודל 929 למאגר הספרות הציונית, מודלים של לימוד בכול החתכים עד כדי תנועת המונים כמו תנועת הדף היומי.
כל הדברים האלו הם למימוש מידי, ודורשים התכוונות קלה
אפשר לעשות זאת בדרכים שונות – או במנהלת ייעודית לנושא, או בהתאגדות של גופים והקמת מועצה או דרך משרדי ממשלה קיימים. אולם בכול מקרה יש צורך במוסד פורמלי שיכוון את הפעילות.
ראינו בשנה האחרונה סוגים שונים של התארגנויות אזרחיות וממשלתיות שנטלו יוזמה בהקמת יחידות מילואים, או בגופים שעסקו בשיקום. הכול אפשרי.
ככול שהצורך ברור הדבר ניתן ליישום מיידי. מכאן לצאת לתוכנית פעולה וחזון הדרך לא ארוכה וזה לחלק הבא.