דור הזיכרון והתקומה – יואל זילברמן
א
ערב שמחת תורה. הפילוג שעושה בנו שמות מעכיר את מצב רוחי, ואני לא מצליח לראות את עצמי לוקח חלק בחגיגות. מסיימים ארוחה משפחתית. ובני אלישע מבקש שאבוא לחבק אותו לפני השינה. "אבא, משהו נורא ואיום עומד לקרות," הוא אומר לי ואני לא מבין על מה הוא מדבר. "משהו נורא ואיום עומד לקרות…" הוא חוזר פעם ועוד פעם, ואני מנסה להרגיע ומבטיח שאתיעץ עם אימא ונחשוב מה הסימנים שאנחנו מפספסים ואיפה האזהרה הזאת יכולה לתפוס אותנו בחיים.
אשתי, כמוני, לא מבינה ושנינו הולכים לישון, מוטרדים מהשאלה 'מה עובר על הילד?' . בשעה 03:00 לפנות בוקר אני מתעורר עם כאבים חדים בבטן. החרדה של הילד לא מרפה ממני. בשעה 06:35 אני מקבל את הטלפון הראשון ואת התשובה. העולם השתנה, והדאגה לילדי ולדור הבא, מכווצת אותי.
ב
טלטלה קיומית
גילוי זוועות הרצח, האונס, החטיפות וההתעללויות של אנשי חמאס הנאצים, מילים לעולם לא תוכלנה לתאר. חרדות קיום שטפו את מדינת ישראל לאורכה ולרוחבה. הבוגרים בינינו חשו בטלטלה קיומית עמוקה כזאת שמעירה ושוטפת את מערכת העצבים, מעוררת זיכרונות שנראו כאילו מקומם בספרי העבר ולא במציאות העכשווית. הרי אנחנו דור של קדמה וטכנולוגיה שהולכת 'מחיל אל חיל'. אנחנו דור של סטרטאפים שלא מפסיקים לפרוץ גדרים ומשתכללים חדשות לבקרים.
והילדים שלנו שנולדו לתוך עולם טכנולוגי שנסק, איזה סוג של טלטלה הם חווים? האם הם מבינים כמונו שכבני אדם לא השתכללנו במהותנו אלא להפך, חזרנו למראות העבר, לימים השחורים
ביותר של ההיסטוריה האנושית בכלל, ושל העם היהודי בפרט?
ג
הפתעת הדור המבטיח.
אנחנו מנסים להאחז בניסים ובסיפורי הגבורה. אירועים של הצלה, מסירות הנפש וערבות הדדית, מרחיבים את ליבנו. משלחות סיוע הגיעו אלינו מכל העולם. לצד הרוע המפלצתי שביעבע מול עינינו, אנחנו מגלים סימני גדולה. צעירים וצעירות, בני דור ה Z, אלה שהובילו בסקרים השליליים עם התמכרויות למסכים, סמים, 'קרייריזם', שאיפות למימוש עצמי ועוד, התגלו. ב 7.10 כדור מופלא עם מחויבות נפשית עמוקה לעתיד המדינה. נפלו מהם למעלה מ 700 גיבורים. אלפי פצועים נותרו נכים. חוב הכרת התודה שלנו אליהם הוא אין-סופי. האם מורשתם תעבור הלאה אל הדור של אלישע בני? האם אנחנו מסוגלים להבטיח לעצמנו את הדבר הזה?
בביקור שקיימתי בשבעה של אביתר עטואר הי"ד, בוגר תוכנית המנהיגות 'בשומר החדש', שהיה בשנת שירות בכרם בן-זמרה הופתעתי. כשהגעתי, שרו הוריו שירי יום הולדת לבת זוגו ניקול. הם חילקו עוגות וגלידות לאורחים ובירכו את ניקול במילים: "פתחי בדרך חדשה והקימי משפחה לתפארת". כוחותיהם הנפשיים גרמו לי התרגשות רבה. הרגשתי שלמדתי פרק חשוב בנושא המהותי כל כך: למה?
הרגשתי שזהו הנושא שעליו אני אמור לשוחח עם בני ועם בני דורו.
נופלים רבים השאירו לנו מכתבים המסבירים בלשונם את המוטיבציה שהניעה אותם לצאת ולהילחם. ניכרה אצלם הציפייה הגדולה שמדינת ישראל של מחר לא תהיה זאת שהכרנו.
אבל כיצד משמרים את הרוח הגדולה הזו שהפתיעה, והתפרצה בנו? כיצד מעבירים אותה הלאה? ניסיון העבר מוכיח שאם לא משמרים את הרוח, היא אובדת.
ד
חידוש הרוח והרעיון הציוני.
בבתי הספר היסודיים לומדים את ספר שופטים, ואולי נכון להתחיל בו. מסיפורו של גדעון השופט ניתן להוציא לקח חשוב, או בשמו המדויק יותר 'שקח': אחרי שנים ארוכות של שיעבוד למדיינים, גדעון מצליח להחזיר לעם ישראל את הביטחון. הוא גובר על האויבים בתחבולות והופך לסמל של מנהיגות מעוררת השראה, שנמסכת על האיכות ולא על הכמות. גדעון בוחר 300 הלוחמים בלבד. איתם הוא הופך את פני המערכה ומחזיר את השקט לארץ.
כמעט 3,000 שנה אחרי גדעון בן -יואש זכינו למי שחידש את מורשתו. כמו גדעון, גם דוד בן-גוריון התמודד עם סכנה קיומית לעם ישראל. כנגד הסיכויים ואל מול נתונים נחותים ביחס לאויב, הוא הצליח לאסוף סביבו את הכוחות האנושיים ולרתום אותם לייעוד ולחזון. הלוחמים האלה לא שאלו 'למה?', ה'למה' היה ברור להם. לכן הם ידעו לשאת כל "איך'. בזכות אמונתם החזקה לצד, נולדה יצירתיות יוצאת דופן. בזכות היצירותיות נולדו ראייה ביטחונית מקפת ויכולות ארגוניות וחברתיות לבנות תשתיות מדינתיות. גדעון השופט ובבן גוריון המנהיג הציוני שאבו את השראתם משרשרת הדורות של אבותיהם וראו בסיפור יציאת מצרים אירוע מכונן. שניהם יישמו חזון גדול לדורם שהוא כוכב מאיר לזמננו.
האם נוכל להדגיש באוזני הדור הבא את החוט המקשר בין שני הסיפורים?
ה
שכחת הרעיון ושכחת המעשה.
באופן מצער גם גדעון וגם בן גוריון לא הצמיחו דור המשך, לא רק במובן הפוליטי אלא דווקא גם במובן הרעיוני-רוחני. שניהם לא הקימו בתי-מדרש להתחדשות רעיונית. הגות שליוותה את בן גוריון כמו זו של אהרן דוד גורדון וברל כצנלסון לא נותרה חיה. היא נשארה בגדר אפיזודה ששקעה. גם אנשי 'סיפא וספרא' כמו יגאל אלון ,שהיה למצביא החשוב ביותר במלחמת העצמאות ובעל תפיסות רעיוניות עם עומק רוחני ואסטרטגי שלובים זה בזה, לא השאיר אחריו מקור ללימוד ובירור רעיוני. חסרו לו תלמידים ממשיכי דרך, שידעו לשכלל את תורתו ולהתאים אותה לדורות הבאים.
המציאות מלמדת, שכאשר אין בית מדרש רעיוני מעמיק ומתפתח, שמתמודד עם אתגרים חדשים, ומכוון למעשה, הדרך נחלשת, ונישקפת לה סכנת חידלון.
ולהיפך, המציאות מלמדת אותנו שמי שהקים בית מדרש המותאם לזמננו, הבטיח התחדשות והתפתחות מעשית ורוחנית, ממנה נולדו תנועות שעיצבו במידה רבה את אופיים של מדינת ישראל ושל העם היהודי בימינו. בין התנועות האלו ניתן למצוא את 'גוש אמונים', של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ואת תנועת חב"ד של הרבי מנחם מנדל שניאורסון ז"ל. בציבור החילוני אפשר לציין את התפיסה הפוסט-מודרניסטית באקדמיה בהובלת פרופ' יובל נוח הררי. כל אלו הם בתי מדרש, כל אחד על מוריו, ערכיו ותחומי היצירה והשליחות ששרטטו לעצמם.
ואם יטען הקורא שאינני מחדש, שהרי ישנם בתי מדרש, ומוסדות חינוכיים על תיכוניים העוסקים בציונות, אשיב לו, שכל עוד אין בתי מדרש המחויבים לבירור ערכי מעמיק ונוקב של מחויבות הפרט למשימות לאומיות ציוניות, של התיישבות, חקלאות, וביטחון קהילתי בגבולות אזי אין לימוד ואין מעשה ודאגתי לדור הבא של בני שחווה בדרכו את האיימה של ה710, לא נרגעה.
וזה הוואקום שקיים אצלנו בימים אלה, הוואקום שנשאר אחרי דורו של בן גוריון. לצערנו, במשך למעלה מ – 40 השנים האחרונות לא התפתחה כאן תורה ערכית ציונית רחבה ומוסכמת על כלל חלקי העם ולא נערך כאן דיון מעמיק בשאלות קריטיות של חיבור לאדמת הארץ, לחקלאות, להתיישבות ולמושגי החלוציות בת-זמננו. התוצאות של החלל הזה ניכרות בשטח ובעולם הרעיונות. כעת הגיע הזמן לחדש את בתי המדרש. אנחנו חייבים את החידוש לדור המופלא הזה, ולדור הבא אחריו, דורו של אלישע בני, שמבקש לדעת ולהבין 'למה'.
ו
'עין לאופק' ציונות במבט למאה ה – 22
"אם המלחמה הזאת תפקח את עינינו לראות, כי אין לנו להידמות לשום אומה ולשון, כי אין לנו לקוות לשום עזרה מאחרים, ממי שהוא, או ללמוד במובן זה גזרה שווה מאחרים, כי את עזרתנו הלאומית וכמו כן את תיקוננו האנושי אנחנו צריכים ויכולים לבקש רק בנו בעצמנו ובאופן מיוחד לנו לעצמנו. אם היא תשיב לנו את האמונה בעצמנו ואת הכרת ערך עצמנו, את הזכות לשאוף לתחיה לאומית שלימה- להעלאת עצמותנו הלאומית למעלת עצמות עליונה ולגאולה לאומית שלמה. והעיקר אם היא תביא את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, לידי איחוד הרצונות והכוחות לעבודה לאומית אחת מתוך הכרה עצמית לאומית אחת. והעיקר, מתוך הרגשה עצמית לאומית אחת, כי אז, יהיה מה שיהיה, תחריב המלחמה בנו בעמלנו ובחלומותינו כמה שתחריב, אנחנו עוד נוכל לאמור בבטחה גמורה בלי פקפוק כלל: עוד לא אבדה תקוותנו!" (הערכת עצמנו, גורדון)
אנחנו ברגע היסטורי ואל לנו לפספס אותו. זהו רגע שמעורבים בו כאב ותסכול, אבל יש בו פוטנציאל לעצב את הניצחון ההכרחי במלחמת הקיום שלנו ולהפוך אותה לקומה חדשה שלא נראתה כמותה.
הדור הצעיר הוכיח שמשימות לאומיות גדולות הן מנוע ,שעבורו הוא מוכן לא רק למות כי אם לחיות בכל העוצמה.
בימים האלו נדרשים שני מבטים שבאמצעותם נסקור את חיינו.
במבט אחד נסקור את מפת המדינה. נבחן את גבולות הארץ. נבין באופן בהיר שאסור לנו לתלות את קיומנו במדינות אחרות ושהאחריות לשיקום המדינה והגנתה חייבת להיות משותפת לכולנו. לשם כך נידרש לפתח מקורות כלכליים חדשים ומותאמים להשתנות הטכנולוגית והגיאופוליטית בעולם, ולכוון את כישרון 'הסטארטפ-ניישן' להוביל את תחומי הקיום המתעצמים של העולם – מים, מזון, אנרגיה מתחדשת, AI ועוד.
את המבט השני נכוון לרוחניות. באמצעותו נבנה מחדש את הרוח הפנימית העצמית שלנו, נשכלל את הרעיון הציוני ונמשיג אותו כך, שיבנה 'נתיבים' חדשים אל עבר העתיד. בבניה הזו נעסוק לא מתוך תודעת הישרדות או חרדת קיום אלא דווקא מתוך העמקת היחס ובירור הייעוד של העם היהודי, ובפרט של נציגיו היושבים בציון. "השכונה" שלנו תהיה אותה שכונה. הקיום שלנו יהיה תלוי באופן שבו נגדיר אותו: "מעוף, רצון ויוזמה… על פני, אונס, מבוכה ואילמות…" (הרב סולויבצ'יק, איש האמונה הבודד).
החודש הבא לפני ה 7.10 הוא לא רק חודש אלול שבו אנחנו מתחרטים ומבקשים סליחה. בחודש הזה נפתחים התנאים "לפרוץ תקרות", והפרט מוזמן לערוך בדק בית בנפשו ולעשות עבודה פנימית כדי להגדיר מטרות ויעדים חדשים. אבל הפרט מתרחב אל הכלל, אל גיבוש תפיסות ורעיונות שיעצבו את ברית האחדות הלאומית. רק אחרי שהברית הזאת תהיה איתנה דייה, נוכל להתרחב עוד יותר אל האנושות כולה.
האם אני סבור שאת כל הדברים שהבאתי כאן אוכל להסביר לילד?
וודאי שלא. אבל אם נקים בית מדרש להתחדשות רעיונית, בית מדרש שיפעם, יפריח ויתמזג עם עולם המעשה, המורים והמורות של הדור הבא, שילמדו בו, ידעו ברגישותם להתאים את הרעיונות לתלמידיהם.
בשעתנו הקשה עיני העם והעולם נשואות אלינו. דרכי התגובה, ההתמודדות, השאיפות, ההשתכללות ואומץ הלב יעצבו את עתיד האנושות כולה, עבור דור-ההבטחה וממשיכו 'בעין צופיה'.
שמחה ושנה טובה,
יואל