דיבור ומעשה / ברל כצנלסון
אין לדון תנועה על פי מה שהיא אומרת על עצמה, כי אם לפי מעשיה. זה הכלל בסוציולוגיה: אל תסתכל בקנקן.
איני מבטל כלל וכלל את ערך הקשר שבין האידיאולוגיה ובין המעשה של תנועה, אולם משום שאני יודע שלא כל תנועה תוכה כברה, ושכל סתירה בין המדרש למעשה בתנועה ציבורית היא הרת סכנות, ולפיכך אני דן כל תנועה לא לפי ה"אני מאמין" שלה, אלא לפי ה"אני מקיים" שלה.
אילו בזמן יציאת מצריים היו היהודים "מסכימים" הסכמה אידיאולוגית למתן תורה ועם זה לא היו יכולים לקבל על עצמם את ה"בכל נפשך ובכל מאודך", מי יודע אם בזכות ה"עמדה האידיאולוגית" הזאת היו היהודים מגיעים לארץ ישראל, ואם היה קיום לתורה.
אין אידיאה מתגלמת בתנועה ציבורית רצינית כל עוד לא מצאה את הנושא שלה, את המגשים שלה, כלומר, לא את מי שמוכן ומזומן לבוא "לכל המוכן", כי אם את אשר יבוא ויתייצב בשורה ויעמוד בכל התלאות ולא ירתע מכל המעקשים אשר בדרכים.
לשיחה:
• מה הטענה המרכזית במקור?
• איך משלבים יותר מעשה ערכי בשגרת החיים שלנו?
