דת העבודה ועבודת הזירה // בארי שור
(הכותב הוא איש צוות בנוער השומר )
בין א.ד גורדון החלוץ הוותיק ל א.ה גורדון לוחם הזירה הישראלי הצעיר.
בתולדות התחייה העברית, השם "גורדון" סימן תמיד את פריצת הגבולות של הנפש הגלותית. אהרון דוד (א.ד) גורדון, הנביא היחף של ימי העלייה השנייה, קרא לנו לצאת מהפלפול היבש אל ה"חוויה" הבלתי אמצעית – אל העבודה, האדמה והטבע ואל האומה. הוא רצה לבנות יהודי חדש, שרירי, שמחובר לארצו ולעמו דרך כפות ידיו.
כמאה שנה מאוחר יותר, מופיע גורדון אחר, והוא לוקח את החזון הזה אל מחוזות שספק אם א.ד גורדון דמיין, אך לבטח היה מזהה בהם את אותה אש פנימית. אהבת השם (א.ה) גורדון, לוחם היאבקות תושב שילה, הוא התגלמות מודרנית של "יהדות השרירים" עליה חלמו הוגים מן התנועה הציונית ובראשם מקס נורדאו, אך עם טוויסט של זיקה לקודש ולעבודה פנימית.
כאשר אהבת השם גורדון עולה לזירת האיגרוף התאילנדי בכל מקום בעולם, כשהוא עטוף בציצית וחבוש בכיפה, הוא מבצע פעולה גורדונית מובהקת. הוא מחבר בין הרוח לבין הגוף. אם אצל א.ד גורדון ה"דת" הייתה העבודה בשדה, הרי שאצל אהבת השם, העבודה בזירה היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם שלו. הוא לא לוחם למרות היותו דתי, הוא לוחם מפני שהוא יהודי מאמין.
הניצחון האחרון שלו על יריבו הטורקי, במוצאי שבת קודש השוע, לא היה רק הישג ספורטיבי. הוא היה מפגן של גאווה לאומית יהודית ששורשיה נטועים עמוק בבנימין. כשהוא מניף את דגל ישראל ומקדש שם שמיים בזירה, הוא מזכיר לנו שהציונות הדתית של ימינו כבר לא מסתפקת רק בלימוד בבית המדרש – היא יוצאת אל העולם, אל ה"חוויה" הגורדונית הכי חריפה שיש, ומביאה אליו את אור האמונה. המסע מ-א.ד ל-א.ה הוא סיפור ציוני: מהשיבה אל הגוף והאדמה (א.ד), אל השיבה לקודש ולגבורה היהודית השורשית (א.ה). זהו גלגולו של חלוץ – מה שהתחיל עם מעדר ביד לפני מאה שנים, נמשך היום גם עם כפפות איגרוף, אך תמיד עם אותה דבקות ולהט ותמיד, אבל תמיד, מתוך עמל נפשי פנימי.
