האדם והטבע
א.ד גורדון, מתוך: האדם והטבע
ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל. וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה. והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך – את הכל…
מהו עיקר המסר של הקטע בעיניכם?
למה הטבע הוא כל כך משמעותי בעיניו של גורדון ?
למה "התכווצנו בתוך קליפתנו"? למה גדלנו פתאום?
מה החיבור שמדבר עליו גורדון בין הטבע לאדם? איזה קשר יש ביניהם לתפיסתו?
איך אתם תופסים את המשפט " כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך"?
איך אתם מרגישים בטבע? עד כמה היציאה לטבע נוכחת בחיים שלכם?
אהרן דוד גורדון ( 1856-1922), חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות
#אדמה #זהות אישית #שורשים #אהבת הארץ