האור שבתביעה, קריאות ביצירת אהרון דוד גורדון // צוריאל אסף
(המובאות המודגשות כולן מיצירת גורדון, הרשימה מאת צוריאל אסף)
1. מדריך לנטיעה
" הדברים האלה הוא אמרם, הוא אמרם אתמול או שלשום, והיום – היום יש להם הצביון של האופק, שהוא עומד בו היום. הלא זאת סגולתם של דברים גדולים שיש בהם כוח הגידול, שהם גדֵלים בגדול רוח האדם."
קריאה ביצירתו של אהרון דוד גורדון, היא קרש-הצלה-מלבלב. ואמנם אין דרך אמתית לחצות את סערת הזמן הזה על גבי קרשים, מלבלבים ככל שיהיו. אבל אפשר לנטוע מהם את אילנות המחשבה, שבכוח עציהם, והספינות הנבנות מהם נוכל לחצות גם את הסערות העזות ביותר.
הרשימה שלפניך מבקשת להיות מדריך לנטיעה שכזו, נטיעה המשובצת ציטוטי מפתח שתכליתם לעורר מחדש תשוקה לבניית ספינות. עיקר עניינו של המדריך התמציתי יהיה לסמן כמה קווי מתאר סביב ה"למה" כדאי, ולהצביע מעט גם לעבר ה"איך" מומלץ, לפסוע בין שורות שדה היצירה הזה. נתאר מעט את האיש, את דרכו ומבחר מצומצם מקווי משנתו וכיצד כדאי לגשת אליה. בשורה התחתונה תקוותי היא שאחרי הקריאה בשורות אלו, נמשיך כולנו בשיחה המתחדשת והמתמשכת מתוך הגותו, ומוטב שנעשה זאת בשדה, תוך כדי עבודת האדמה.
2. מי האיש
"אנחנו היינוּ הראשונים שאמרנוּ כי עבודת החומר ועבודת הרוּח הן עבודה אחת של חיים, כי עבודת רוח, שאין עמה עבודת חומר, היא עבודת רוח ערטילאית, ולא עבודת רוח חיים, וכן עבודת חומר, שאין עמה, יותר נכון, שאין מתוכה, שאין היא עצמה מבחינה עליונה עבודת רוח, היא עבודת חומר ריק, עבודה מיכנית, ולא עבודה של חיים."
אהרון דוד גורדון, היה איש אדמה ורוח, ההוגה החלוץ שמילותיו ממשיכות להעמיק בנו שורשים, ולהצמיח בנו ענפי מחשבה חדשים ומקוריים גם בשנים האלו, גם בשנה הזו, ואולי בעצם בעיקר בהן.
גורדון, איש העלייה -השנייה, היה פועל וחלוץ, מורה ומחנך, בשילוב בלתי מצוי של חזון ומעשה, של הגות ופעולה. לפני כמאה שנים רבים הניפו את מעדר החלוציות ופנו לעבודת האדמה ולמימוש החזון החלוצי, תוך שהם מותירים מאחורי הגב את בית המדרש ומחוזות הלימוד והספר. יחידים אחרים אחזו בעט, ובקשו לנסח את ההגות העברית של דור התחיה תוך שהם ספונים במערכות העיתונות והספרות של התקופה. בלתי מצויה הייתה דרכו של גורדון שהתעקש על אורח חיים של פעולת כפיים בעבודת אדמה חלוצית, בשילוב עם פיתוח הגות מקורית. ברוח המתווה נתיב ייחודי הפועם עד היום, בעיקר לכל המבקשים לחבר מעשה ולימוד, רוח והגשמה חלוצית.
3. על הדרך
"לא רק דבריהם, כי אם גם רגשותיהם ומחשבותיהם הם פרי העבודה ופרי הארץ, פרי חיי העבודה וחיי טבע הארץ. אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה- התהוות יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה"
הגותו של אהרון דוד גורדון, הינה הגות לאומית וקיומית הכורכת יחיד ויחד, עם ואדם, אדם ואדמה באופנים שהיוו חידוש גמור בתקופתו, ומהווים פריצת דרך הגותית עד היום. גורדון שחי בעת בערת התנועות החברתיות הסוחפות של תחילת המאה הקודמת, העמיד הגות שנקודת הכובד שלה חוצה את השיטות, התורות והמפלגות של תקופתו, ונשענת על היחיד ועל רקמת יחסיו אל העם, על אדם ועל יחסיו אל האדמה, ועל הקרקע המשותפת לחירות, לאחריות, ולגבורת העמידה על עבודת החיים של האדם והעם המחוברים לאדמתם. גורדון מחדד את חיוניות עבודת המחשבה על פני פרי המחשבה. יצירתו של גורדון הינה יצירה המחוללת יצירה, יותר משיטה סדורה וסגורה היא מהווה פתח לתנועה, לפעולה, ולעבודה ליחידים ולחבורות, באדוות מתפשטות.
4. לשמור מחדש
"העבר של אבותינו חי בקרבנו, אבל חי בקרבנו גם עברנו אנו, וגם ההווה שלנו חי בקרבנו. וגם זה- העבר וההווה שלנו- דורש את תיקונו, את עלייתו למדרגת חומר ליצירת חיים חדשים. והחיים, שזה דורש, מוכרחים על פי עצם מהותם להיות חדשים לגמרי"
זו דרך מתהווה אמנם אבל דרך הנובעת ממחויבות מלאה לשמירה על עברה ועל ירושת הדורות, דרך יהודית-ישראלית מיסודה. גורדון מתאר את העמידה מול ארון הספר העברי כעמידה מול חומרי נפץ מהפכניים שבכוחם לחולל וליצור עולמות, אם נדע לחדש בנו את הניצוץ שידליק אותם. ברוח המדרש העברי של עמוס עוז על הפסוק "חדש ימנו כקדם" הגורס כי אין קיום לחדש בלא קדם כשם שאין קיום לקדם ללא ההתחדשות. וברוח הנוסח של זלדה המשוררת שכתבה "העבר איננו תכשיט חתום בתוך קופסה של בדולח, גם איננו נחש בתוך צנצנת של כוהל- העבר מתנועע בתוך ההווה. כאשר ההווה נופל לתוך בור, נופל אתו העבר. אולם כאשר העבר מביט השמימה זו הרמת החיים כולם, גם חיי עבר רחוק מאד." זו דרך הנובעת ממחויבות עמוקה לשמירה על ירושת הדורות ואדמת הארץ, ומתוכן ומכוחן חותרת אל ההתחדשות הבלי פוסקת תוך תביעה עצמית קיצונית.
איך להמשיך וללכת בדרך כזו? דרך שהלכו בה מקורות הרוח שלנו ועדיין היא חדשה ומתחדשת? בתי המדרש הישראליים הפועלים כיום מייצרים פתרונות ודגמים רבים להלך הרוח הזה, דומה שהבסיס הנפוץ הינו שילוב של לימוד ועיון מסורתיים באוצרות הרוח העברית, לצד יצירה מתחדשת בכתיבה ובעיבוד לעולמות הרגש והמעשה של הלומד. ואולם לעיתים נראה שככל שאוצרות הרוח האלו נעשים זמינים ונגישים יותר, הקשב של המעיין והלומד דווקא הולך ומתרחק מהם. הגותו של גורדון למשל זמינה לקריאה בפרויקט בן-יהודה כמו מדפים רבים של ספרות והגות עברית, מקורות שבעבר היה קושי לגשת אליהם. בכדי להתגבר על משוכות הקשב המוסח ניתן לנצל את הזמינות הפנטסטית של המקורות ולסגל הרגלי קריאה המבוססים על משכי קריאה קצרים. מניסיוני התמדה בקריאות קצרות שמשולבות ברקמת חיי מעשה ובסביבת המשימות השוטפות של החיים, עשויה להוות כר העמקה פורה ומשגשג. נסו וגלו בעצמכם.
5. עבודה מתוך הסערה
"דווקא עתה, בשעה זו של התגעשות עולם, וביחוד של התגעשות עולמנו היהודי אנו, דווקא עתה מתפרצים מתוך המהפכה זרמים של רעיון, של דעה וסערות של רוח, שמידתם כמידת ההתגעשות, ואם אנחנו לא נקלטם בנפשנו, ברוחנו, במחשבתנו, אנחנו נותנים לעצמנו תעודת עניות מאין כמוה. הרי זה אומר קודם כל, כי לא ראינום, לא הרגשנו בהם, ואין צריך לאמור, כי לא עמדנו על סודם. ואם אנחנו לא נשקיעם עתה בבנין, הרי אנחנו משאירים גם לדורות הבאים ירושה של עניות, שאין לה תקנה, כי אין לברוא מפי המסורה מה שלא נברא מתוך החיים: אנחנו חיים את כל ההתגעשות הזאת, והדורות הבאים ידעוה רק מפינו"
בעיצומה של סערת מלחמת העולם הראשונה מחבר אהרון דוד גורדון כמה מהשורות החיוניות ביותר בהגותו. זו עובדה שראוי להתעכב עליה. הסיבה שראוי שנקדיש לכך תשומת לב, נעוצה בנטייה האנושית הנפוצה לדחות לשעה "שש אחרי המלחמה" את כל אותן הפעולות המהוות את מלאכת החיים שלנו ביומיום, מלאכת חיים שנדמה שהמלחמה נוטלת את טעמה ואת עוקצה. כך אמנם נדמה לנו, אבל אולי בעצם רק נדמה לנו.
אהרון דוד גורדון, המורה הגדול של חלוצי הישוב העברי בארץ ישראל, מכנה את תקופת המלחמה, "שעת עבודה גדולה", הוא מכוון את קוראיו וחבריו לתפוס את אותה ההתגברות שמאלצת המלחמה כשעת התגברות פנימית, אישית ולאומית, בה דווקא מתחדדת שבעתיים מלאכת האדם והעם, ולא נדחית הצידה. גורדון טוען שמי שמבקש את אור החיים, הרי שעליו לבקשו מתוך הצללים. אם לא נדע לאתר את האור בשעת החשיכה, לא נוכל לאתרו בשום מקום, ובאף שעה. את ייסורי המלחמה מציע גורדון לתפוס כמורים אותנו, כמחנכים המורים לנו דרך חיים- פקוחה, זקופה, מודה. הוא מודע לאפשרות שהייסורים עלולים לשבור, וליצור בנו פגיעות מכווצת ומצמצמת, אבל מכוון לדרך אחרת, מתוך קבלת ייסורי השעה והעמידה בהם, דרך עבודת אבל מבגרת ומחשלת, אבל שהלך הרוח שהוא מכונן הוא תנועה של התרחבות, גבורה ואחריות. תנועה שמהווה בפני עצמה סוג של נחמה.
למבקש לעבוד את עבודת הרוח של העת הזו אציע להיעזר ביומן כתיבה אישי, כתיבה שהמיקוד שלה איננו תכליתי וחיצוני אלא כזו המהווה מרחב עיבוד והתבוננות אישי. אפשרות מלווה נוספת עשויה להיות שיחת חברים בחבורה שמאפשרת שיח אישי-רגשי-ישיר, כדי לקיים עיבוד חברים שכזה כדאי לתאם ציפיות יחד תוך החזקת מרחב אינטימי תומך לשאלות בהן אנחנו מבקשים לעסוק, חבורות חברים היו ועודן כתובת מרכזית לעבודת רוח שמכוננת פעולה ומעוררת ליעוד ולמעשה. באילו אמצעים נוספים ניתן לעבוד את עבודת העת הזו? יותר משהתשובות שאניח כאן חשובות, כדאי ללכת עם השאלה. ללכת ולא להרפות ולתבוע כל אחד מעצמו תשובות ותשובה.
6. מה הזמן מספר לי
"בתחילת המלחמה, כאשר תכפו עלינו צרות, שלא ידענו כמוהן עד אז, והיינו צפויים לצרות עוד יותר קשות ונוראות, ידעתי מאוד, כי עם קשה עורף זה יעמוד על עצמותו בשעה שמענים אותו ביסורי גיהנום, יעמוד גם בפני הצרות החדשות. אז היה ברור, כי בטון של גבורה עליונה צריך לדבר, כי לגבורה עליונה אנו זקוקים."
בעיני קריאה של שורות אלו בחלוף כמאה שנים מהווה בעצמה עדות לעוצמות הגלומות בהן. המלחמה עולמית הגדולה הייתה שעת משבר חריפה מאין כמותה לישוב העברי בארץ ישראל. חריפה, ובמידה מסוימת גם נשכחת, לפחות במבחן הזיכרון הלאומי הישראלי, וזאת על אף שנמנו במלחמה עשרות-אלפי נספים מיהודי הארץ מתוך ישוב שמנה פחות ממאה אלף יהודים! כך, כאשר בין הנספים נמנו כעשרים וחמישה אלף מיהודי ירושלים, מנין קורבנות שהיה כמחצית ממניין קהילת יהודי העיר! שהיו הקהילה הדתית הגדולה ביותר בירושלים באותם ימים, ובו בזמן היוו יותר ממחצית ממנין היהודים שישבו בארץ ישראל ערב המלחמה. זאת, על אף שהעיר נכנעה בפני הגנרל אלנבי וצבא בריטניה בטרם שנורה במערכה עליה ולו פגז אחד בקרבות. עיקר הקורבנות נפלו בשל תנאי המחייה הקשים ללא נשוא, ברעב מחפיר ובמגיפה העולמית שצעדה בעקבות משברי המלחמה החמורים. גם החלוצים במושבות ובשטחים החקלאיים נקלעו לוויכוחים מרים שנבעו ישירות משעת המשבר הזו, רבים מהעולים בעלי אזרחויות זרות גורשו מאזורי החזית בפקודת הצבא הטורקי הנסוג, ונקודות התיישבות שחוו קשיי קליטה ומצוקות התבססות עוד קודם המלחמה, נאלצו לקלוט המוני מהגרים מאחיהם שפונו. עדות אילמת לשעה זו, ניתן למשל לפקוד בשורת קברי האלמונים, בבית העלמין כנרת, קבריהם של מפוני מלחמת העולם הראשונה שנקברו באדמת המושבה מבלי שניתן היה אפילו לזהותם ולהנציחם בשם.
ואולם נוכח מצוקת הזמן ההוא מציע גורדון תנועה שיש בה הרמת ראש, ולצד המודעות לסכנות ולאיום, ולצד ההיחלצות מכוח חפץ החיים, גם תקווה ואמונה. אמונה הנובעת מהתחזקות בכוחות הנפש הנוכחים במלא עוזם. קריאה מעין זו פיעמה וודאי בנופלי תל חי שנפלו אך שנים מעט לאחר מכן כחלק ממאמץ ייצוב הגבולות החדשים שנגזרו מתוצאות אותה המלחמה. נראה כי הזיכרון הישראלי של אותה ההיחלצות לאחריות ולהעמקת האחיזה באדמת הארץ, נותר הלקח הישראלי המרכזי מעלילות אותן השנים, ומלווה את הרוח הישראלית עד היום, ובמיוחד היום.
7. האור שבתביעה
"על הדור הצעיר בארץ־ישראל מוטל תפקיד גדול, ועבודה גדולה מאין כמוה עומדת לפניו, בייחוד בשעת הרת עולם זו, הרת העולם האנושי בכלל ועולמנו היהודי בפרט; עבודה של הכשרת הקרקע, של התאמת החיים; עבודה של מהפכה שלמה ברוח ובחיים. דרושים כוחות, דרושה גבורה עליונה ומסירות נפש במידה שאין למעלה ממנה. ותחת כל זה, תחת לבוא אל הדור הצעיר בתביעה גדולה כזו כמו שהיא, תחת לבאר ולברר לו את כל כוח חיוּבה עליו של התביעה הזאת, את כל קשיי הגשמתה, אבל גם את אפשרות הגשמתה, תחת לגלות לו את האור שבתביעה זו העשוי לעורר את כוחותיו הנרדמים ולהקימו לתחייה אמיתית, באים ופורטים את התביעה הגדולה למעות קטנות ונותנים לו פרוטות לקנות לו צעצוּעים וממתקים…"
לקרוא בגורדון זו קריאה קשה. מדוע? כי זו יצירה שתובעת מאתנו להשתנות, ואין דבר קשה יותר משינוי, ובעיקר שינוי פנימי ויסודי. יצירתו של גורדון איננה מהווה ליטוף אינטלקטואלי של ספרות יפה, זו יצירה שאחרי שקראנו אותה איננו עוד אותם האנשים שהיינו בטרם פתחנו בה. השינוי אליו אנו נדרשים בקריאה בגורדון הוא לעולם ייחודי, פנימי ומעורר, ותובע אותנו לאחריות ולמעשה. במילים אחרות זו יצירה של עבודה, ושל חיבור לאדמה ולמקום. יצירה הנוצרת מתוך עבודה פנימית והמחוללת תנועה פנימית, וככזו גם חברתית, ובעלת אופקים לאומיים.
גורדון עלה לארץ ישראל בהיותו בגיל 48' ופעל בקרב החלוצים עד פטירתו קרוב לגיל 67', במשך שנים אלו, מילותיו העניקו סעד ונחמה לחבריו ולתלמידיו בשעות מצוקה ובסערות מלחמה כמעט קשות מנשוא. במילותיו האחרונות שנכתבו טרם פטירתו ב22.2.1922, נאמן לתביעת ההתחדשות אליה הצביע בחייו, הוא מצווה לעסוק במשנתו רק ככל שהיא נותרת רלוונטית ורק במידה שהיא נותרת רלוונטית. טלטלות השנים האלו ומשברי השנה הזו, מהוות לנו תזכורת מהדהדת לעוצמות הרלוונטיות של נחמת החיבור לארץ ולאדמה כדרך ליחידים לחולל יחד, בתקומת עם-האדם של הסיפור היהודי הישראלי.
נראה שבכדי להיטיב לראות את "אור התביעה" של העת הזאת, עלינו להיטיב להיות מסוגלים להישיר מבט אל הכאב והאבדן הקשים הפוקדים אותנו. סוד עבודת אבל כזו מוסר גורדון במכתב שהוא כותב לחברה אבלה בשעתה הקשה, וכך בלשונו "החיים קשים ומרים, אבל הם רחבים ועמוקים; ואפשר לאמור, כי הם רחבים ועמוקים במידה שהם קשים ומרים. מובן, כי ייסורים עלולים גם לשבור את האדם, אבל דווקא רגש עמוק לנפש יקרה שנעדרה מן החיים צריך, כמדומה, לעזור להתגבר על הייסורים, צריך לעזור להרחבת החיים ולהעמקתם ולא לצמצומם ולכמישתם" את עבודת האבל הזו שמציע כאן גורדון נוכל לקרוא דרך המכתם התלמודי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" המשמעות הפשוטה של הדברים, נעוצה לדעתי בדחף האנושי להפנות את המבט הרחק מן האבל ומן המצוקה והמשבר הנכרכים בו, דחף מוכר מאד ומבפנים. אלא שהפניית המבט הזו, שנובעת הרצון להגן עלינו מפני הכאב, סופה שהיא מביאה להתכווצות ולהתאבנות הלב והתודעה. באופן כזה, גם בחלוף שעת האבל ובהגיע שעות חסד, חזקה על המבט המופנה שהוא יחמיץ גם שעות אלו. המתאבל דווקא, מי שנכון להישיר מבט גם אל הקשות שבשעות, חזקה עליו שאומץ הרוח הזה יעמוד לזכותו גם בשעות אחרות בבוא החסד והנחמה. שנזכה.
