הבהירות של העץ // יואל זילברמן
דברים שנאמרו בט"ו בשבט בעת הקמת מצפה יהונתן על שם יהונתן שטיינברג ז"ל מח"ט הנח"ל, במעמד נשיא המדינה, שרים חברי כנסת, והמתיישבים הצעירים.
אולי אני אגיד משהו קודם כל על ט”ו בשבט. אז אתם בטח יודעים שכמו שאנחנו עומדים בערב ראש השנה עם השאלה הגדולה של איזה שנה תהיה לנו, מי לחיים ומי למוות, כמה זה רלוונטי עבורנו. אז מי שמגיע מעולם החקלאות יודע שט”ו בשבט זה בעצם הזמן שבו יש איזושהי בהירות לעץ, כמה גשם ירד ואיזה שנה צפויה לעץ, כמה פרי עומד לצאת מהעץ. זו תקופה שאפשר ללמוד ממנה המון.
נסעתי הבוקר, עשיתי תדריך לחיילים שלי בעין השלושה, ונסעתי ליד קיבוץ בארי. זה היה ככה סמלי לבוקר הזה וראיתי את החיטה שצומחת. מי שמכם מכיר, יש בגמרא מסופר על החיטה, במסכת סוטה, מסופר שם שכשהחיטה צומחת, אם יש חיטה שצומחת גבוה מדי, שהיא מתנשאת מעל כל שאר החיטים שבשדה, אתם יודעים מה החקלאי היה עושה? הוא היה נכנס לשדה עם המגל ומוריד את החיטה שהתגאתה מעל שאר החיטים בשדה. לעומת אותה חיטה שהייתה מתגאה, ההבדל בינה לבין שאר החיטה היה ששאר החיטה הייתה עם ראש מעט כפוף, היה לה איזושהי כובד משקל שבגללו, בשונה מאותה חיטה שגבהה, הייתה לה מידה של צניעות.
הסיבה שאני אומר את זה היא כי אני חושב שאנחנו גם בשנה שחונה ואנחנו גם בתקופה עדיין של שיקום, של שיקום לאומי, של שיקום של עם ישראל. אני חושב שהעם היהודי בכללותו אחרי משבר מאוד מאוד גדול. אני חושב שהמקום הזה בעצם הוא מבטא סוג של בשורה. אבל מי שנסע בכביש לפה יודע שזה גרגירים אל מול המשימה הלאומית שיש לנו. אמרתי את זה פה ליו”ר קק”ל, אני חושב שאנחנו צריכים, בשונה מתהליכים של החלטות ממשלה, ויאיר דיבר על זה, החלטות ממשלה שלוקחות 15 ו-20 שנה, מדינת ישראל צריכה תוך 3-4 שנים להקים לפחות 150-200 התיישבויות כאלה לכל הפחות.
יש לנו תוכנית אסטרטגית שמי שכתב אותה, אנחנו רק מממשים אותה, זה האדם הזה, קוראים לו יגאל אלון. זו תוכנית שנכתבה ב-1960 בספר שנקרא "מסך של חול". ולצערי הרב, אם היו מקשיבים למה שכתוב בספר הזה, שהוא אומר בספר שנכתב ב-1960, הצבא לא יגיע, יהיה לו קשה מדי להגיע להציל את האזרחים. והוא אומר שהדבר היחידי שיבטיח את הביטחון של האזרחים זאת תהיה התיישבות.
והוא כותב כך: המושג כיבוש הארץ לנחלה ולקניין לעם ישראל היה זהה כל הימים לגמרי עם מעשה ישוב הארץ, למן יסוד פתח תקווה ועד הזמן הזה. ואומנם, במשך 70 שנה מאז קום המושבות ועד הקמת המדינה בתש”ח, חפפו למעשה תחומי ההתיישבות היהודית ובראשה ההתיישבות החלוצית, את תחומי ההיאחזות והשליטה העברית בארץ ישראל. ככל שהצליחה התיישבות להתרחב ולהתפשט, לחדור אל אזורי הארץ הפנימיים, לקרב אל גבולותיה המדיניים, כן התרחב בסיס קיומו הכלכלי והחברתי של הישוב, התעצם כוחו הצבאי והמדיני של העם החוזר לציון.
תראו, לפני שנה וחצי זכינו להיפגש עם יהונתן יוני שטיינברג ז”ל, כמח”ט הנח”ל., יש גם בתוך הצבא, זכיתי להקים חטיבה במילואים, אז אני רואה את זה מול העיניים, יש בתוך הצבא פנינים כאלה שהם יוצאים מגדר הרגיל. הם לא חושבים רק צבא, הם רואים את המרחב כולו, יש להם תפיסת ביטחון מורכבת יותר, רחבה יותר, ויש להם גם אומץ לב, כמו אומץ לב להסתער ב-7 באוקטובר ולמסור את הנפש. ואגב, כל מי שהגיעו המכובדים פה, אני מקווה מאוד מאוד שנזכה בפרומיל להיות ראויים לאותם גיבורים, ממש אותם גיבורים שמסרו את נפשם. אבל חשוב להגיד לגבי יהונתן ז”ל, הוא כתב לנו מכתב ואני אומר את זה פה לצעירים ולצעירות, למשפחות שבחרו לגור פה. אנחנו לא סתם קראנו ליישוב על שמו. הוא כתב מכתב ב-7 לספטמבר, חודש לפני הנפילה שלו, שבו הוא בעצם מתאר את החשיבות להתיישב במרחב הזה של הנגב המזרחי. צריך להגיד את האמת, מדינת ישראל נטשה את האזור הזה, ומה שיאיר עשה פה זה לא פחות ממהפכה. החשיבות להתחבר לאוכלוסייה המקומית הבדואית ולהתחבר לאוכלוסייה שישנה פה בערד, חילונים, דתיים, זה לא משנה, ולהביא צעירים לפה. אני חושב שזה הסיפור כולו.
אני ככה בהיכרות אישית עם אביעד, יותר מכולם, מתוך גרעין המשפחות כאן. אבל צריך להגיד לגמרי – כפיים לגרעין המדהים הזה. צריך להגיד שהמשאב הכי יקר שיש למדינת ישראל, וזה הוכיח את עצמו, זה הדור הצעיר שלה. הוא דור ההבטחה ודור הניצחון. הגרעין שבא לפה הוא היסוד לכל מה שרואים פה. זה אחלה שכולנו מדברים, אבל אומרים – אמור מעט ועשה הרבה. שימו לב, אף אחד מהם לא מדבר. הם באו לפה כאילו הם האורחים, והם באמת בעלי הבית.
ובזכותם המקום הזה יגדל ויפרח, יחזק את הביטחון של תושבי ערד ויאפשר להתרחבות משמעותית לכל הגבעות מסביב. ועוד הרבה אחרי בא”ח נח”ל. אז אני רוצה להגיד שבאמת זה אירוע מרגש מאוד. מה שנקרא – זכות להיות חלק מהדבר הזה. חשוב לי להגיד שאצלנו בתוך הארגון התחושה הייתה תחושה של יראת קודש. ולחזור בסיום למשפחת שטיינברג – מבחינתי, לך אני אומר ולילדים שלך, אני מקווה מאוד מאוד שנהיה ראויים, וזאת רק ההתחלה. הבטחנו למשפחת שמחי, שעזבו פה לא מזמן, שנרצה להקים פה מכינה לזכר גיא ז”ל, הבן שלהם, שבידיים חשופות נלחם, הרג מחבלים, הציל את החברים שלו ובסוף נפל בעצמו. ואנחנו צריכים לקחת את דמויות הגיבורים האלה, ובכל מקום, ככוכבי השמיים לרוב, לפזר אותם בכל רחבי המדינה. שהצעירים יסתכלו עליהם וידעו לאן אנחנו שואפים ומי הגיבורים האמיתיים שלנו. אז תודה רבה לכולם ושיהיה ט”ו בשבט שמח. מי שלא הספיק לנטוע עץ – מצוות היום חשובה ביותר. בהצלחה!
