הזכות להיות חלוץ // דוד בן גוריון, הרצאה בועידת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב, 15 באוגוסט 1950
אנחנו היינו בודדים. קשה למסור לכם האושר והשמחה שכל אחד הרגיש בעבודה הקשה והפשוטה אצל האכר היהודי, האושר של השתכנות באורוה או בחאן, האושר של ההליכה במשך לילה ויום מזכרון יעקב ליפו לועידה של המפלגה. אבל היה משהו שהעיק עלינו. וכשבא ביאליק בפעם הראשונה לארץ תפס זאת באינטואיציה העמוקה שלו. ולעולם לא אשכח את המשא שנשא לפנינו, על צער הבדידות והאלם שלנו. כי היינו בודדים. באנו בשביל עצמנו קודם כל, כי לא יכולנו לחיות את החיים ההם בחוץ לארץ, כי לא יכולנו לשאת בציונות העקרה, בסוציאליזם המילולי. ובאנו קודם כל בשביל עצמנו. אבל לא רק בשביל עצמנו. באנו בהכרת שליחות היסטורית – אבל “שולחינו” לא הבינו והתנכרו לנו, ולדור הזה יש אושר רב שאין כמוהו, הוא אינו בודד. לרבבות ולמאות אלפים באים עכשיו יהודים מכל ירכתי ארץ, וגם הם שותפים למהפכה הגדולה שמתחוללת בארץ ויש בתוכם כוחות יוצרים לא פחות מאשר לאנשי העליה השניה…ננחיל להם מורשת עם ומורשת עולם – נשב ונחיה אתם יחד. אין זכות גדולה יותר לאדם עלי אדמות מאשר להעלות בני מינו, להעשיר נפשם ולהערות בהם הסגולות הנפלאות החבויות בכל אדם.
דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) (1886-1973) היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.
- האם אתם מזדהים עם תחושת השליחות הזו? איזו חוסר נוחות הייתם מוכנים לספוג כדי לקיים את אמונתכם?
- מתוך הגישה הזו של המדינה, מה קרה לעולי עדות המזרח? מה העוולות שנעשו להם? האם הפסדנו משהו?