הזקן נוטע התאנים // מדרש תנחומא פרשת קדושים
מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להילחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא בדרך זקן אחד שהיה נוטע נטיעות תאנים.
אמר לו אדרינוס: בן כמה שנים אתה עכשיו?
אמר לו בן מאה שנה.
אמר לו: אתה זקן בן מאה שנה, עומד וטורח ונוטע נטיעות, וכי סבור אתה לאכול מהן?
אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע, אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי, ואם לאו – כשם שיגעו אבותי לי כך אני יגע לבני.
עשה אדרינוס שלוש שנים במלחמה וחזר. מצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? נטל סלסלה ומלא אותה ביכורי תאנים יפות וקרב לפני אדרינוס.
אמר לפניו: אדוני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך עומד ונוטע, הרי כבר זיכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלו שבתוך הסלסלה – מהם.
מיד אמר אדרינוס לעבדיו: טלו את הסלסלה ממנו ומלאו אותה זהובים.
- מדוע בוחר האיש הזקן בן המאה להמשיך לנטוע עצים אף על פי שרוב הסיכויים שלא ייהנה מפֵּרותיהם?
- מדוע לדעתכם הקיסר מתגמל אותו בנדיבות כשהזקן מביא לו מפֵּרותיהם של עצים אלו?
מה קרה בשלוש השנים שחלפו לכל אחד מהדמויות? - האם בדורנו אנו נוהגים כאותו איש זקן? אילו מעשים הם מעשים של דאגה לדורות הבאים?