החופש לעזור // אוריה אהרוני
(מתנדבת בגיל תיכון מזכרון יעקב)
ארבעים מעלות בחוץ, אתה עומד בחממה ומזיע ת'נשמה, הידיים פצועות והחולצה התלכלכה מירקות שהתקלקלו. או אולי בעצם אתה נמצא בשדה עם טוריה, ונלחם בעשבים עד שכל הגוף כואב ויודע שמחר בקושי תוכל לקום מהמיטה.
אלה רגעים שאתה עוצר וחושב לעצמך שיכולת לישון עד עכשיו, או ללכת לים, או לפחות לקבל כסף על העבודה הקשה הזאת. אתה שואל מה אתה בכלל עושה כאן, למה אתה סובל בשביל מישהו אחר ולא מרוויח מזה כלום, מה, אתה פראייר?
אבל אז אתה עוצר לרגע. אתה יוצא מעצמך ומסתכל על התמונה הגדולה יותר:
על ביטחון המזון של מדינת ישראל שתלוי על בלימה, על הפשיעה החקלאית הבלתי פוסקת, על החקלאים שלא סוגרים את החודש וכל כך צריכים ידיים עובדות, ועל ארץ ישראל שלנו שחייבים ליישב ולעבוד את האדמה שלה.
ופתאום, העבודה נהיית הרבה יותר קלה. כשאתה מבין את המשמעות והכוח העצומים במה שאתה עושה, איכשהו פחות רותח בחממה, ממש כמו קסם.
"אתם לא יכולים להיות כמו בני נוער נורמליים וליהנות מהחיים? מה אתם קורעים את עצמכם ככה? מה, אתם פראיירים?"
כן! כי אם להיות פראייר זה אומר לחשוב מעבר לעצמך, לעזור לאחרים כמה שיותר, לשים את האנוכיות בצד בעולם ההזוי הזה שכולו מרוכז ב"אני", לעבוד בראבק כי יהודי אחר צריך – אז כן, אנחנו פראיירים! וכמה שאנחנו גאים בזה.
לשיחה:
- מה מביא אותנו לעבוד עם כל הלב למען החקלאים?
- שתפו ברגעים של גאוה על הזכות לתת ולעמול למען הזולת.
