היכן כשלנו ומדוע ניכשל בעתיד

היכן כשלנו ומדוע ניכשל בעתיד – הרהורים לקראת שנה למלחמה // ד"ר עדי אמסטרדם

הקדמה

בשנת 1911 מונה הגנרל ויקטור-קונסטנט מישל לסגן נשיא מועצת המלחמה של הרפובליקה הצרפתית, תפקיד שהקנה לו סמכויות רבות מאוד על הצבא הצרפתי כולו. מיד לאחר שנכנס לתפקידו, הוא ראה צורך להכין תוכנית הגנה למקרה של פלישה גרמנית. אמנם מלחמת העולם הראשונה תפרוץ רק בשנת 1914, אך הגרמנים לא הסתירו את כוונתם להמשיך את המלחמה האחרונה מול צרפת, שהסתיימה בשנת 1871.

הצרפתים ידעו שהגרמנים מתכננים משהו, והם סברו שהפלישה תבוא מחבל הארץ שנקרא לוריין, אותו חבל ארץ על הגבול שבין גרמניה לבין צרפת, ושעבר בין השתיים בשל המלחמות הרבות שנלחמו ביניהן.

הגנרל מישל חשב אחרת. הוא חשב שהפלישה הגרמנית לא תגיע מהמקום הצפוי אלא ממקום לא צפוי, דרך מרכז בלגיה, שהייתה אז מדינה ניטראלית. תנאי השטח של בלגיה היו טובים יותר למעבר צבאי, והיו קווי רכבת מגרמניה ועד בלגיה שאפשרו, במידת הצורך, שינוע מהיר של הכוחות. הוא הציע לגייס יותר ממיליון חיילים, רבים מהם מכוחות המילואים, ולהכינם ללחימה שתחל בהגנה ותעבור לתמרון קרקעי נרחב.

הפוליטיקאים ואנשי הצבא הצרפתיים דחו את תוכנית ההגנה של הגנרל מישל. הם טענו שכוחות המילואים אינם יעילים כמו צבא סדיר, שהתוקפנות הגרמנית היא רק דיבורים ושאין כל סיבה שבעולם להניח שהצבא הגרמני ילך נגד המוסכמות ויחלל את הניטראליות של בלגיה. ואם לא די בכך, הגנרל מישל הועבר מתפקידו, בנימוק שתוכנית ההגנה שהציע פוגעת במורל הלאומי.

ומה קרה לאחר מכן? באוגוסט 1914 הגרמנים פלשו לצרפת. לא, הם לא פלשו מאזור לוריין, אלא ממרכז בלגיה, בדיוק כפי שחזה הגנרל מישל. הצבא הצרפתי, שוויתר על כוחות המילואים, לא היה ערוך, ותוכנית ההגנה שעל פיה פעל הצבא קרסה לחלוטין.

קל למצוא את קווי הדמיון בין האירועים שקדמו למלחמת העולם הראשונה לבין האירועים שקדמו למלחמת "חרבות ברזל", המלחמה שנכפתה עלינו בשבעה באוקטובר בשנת 2023. רבות נכתב על הקונספציה של המדינאים ושל אנשי הצבא, ואני מעריך שמה שנכתב עד כה אינו אלא שבריר של אחוז ממה שעתיד להיכתב. אינני היסטוריון או מומחה לענייני אסטרטגיות צבאיות, ולכן במאמר זה לא אציע הצעות לשיפור ההיערכות ואין בכוונתי להצביע על האשמים במחדל או במחדלים שהביאונו עד הלום. במקום זאת, אבקש להצביע על הרכיבים האנושיים שהביאו לא רק את הטרגדיה של השבעה באוקטובר, אלא גם את מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה וקונפליקטים רבים נוספים.

א

הטיה קוגניטיבית היא מונח שניסחו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, שחקרו את תהליכי קבלת ההחלטות בתנאים של חוסר ודאות. הטיה קוגניטיבית היא כל תבנית חשיבתית שאינה מבוססת על חשיבה רציונלית. המוח שלנו מזהה תבניות, וכשאין תבניות לזיהוי, הוא יוצר אותן, כמו קבוצות הכוכבים שאנחנו רואים בשמיים או פרצופים שאפשר לזהות במכוניות. באותו האופן נוצרות תבניות חשיבתיות. רבים מקרב הקוראים עשויים לחשוב לעצמם: "הא, אני חושב באופן רציונלי ולכן אין לי הטיות קוגניטיביות". למעשה, קשה מאוד לחמוק מהטיות קוגניטיביות כאלה, משום שהן חלק מההתפתחות האבולוציונית שלנו: העולם רווי במשתנים שאינם תלויים בנו, וכדי שנהיה מסוגלים לקבל החלטות במהירות, או אפילו רק לקבל החלטות, התפתחו קיצורי דרך מחשבתיים המבוססים על ניסיון העבר. ככל שהתפתחנו, כך השתכללו גם ההטיות הקוגניטיביות שלנו, שבסך הכול נועדו לסייע לנו לשרוד בעולם המשוגע שבחוץ, מהסיבה הפשוטה שברוב המקרים אין לנו די זמן להעריך את כל המידע לפני שאנחנו בוחרים בדרך פעולה כלשהי.

אחת ההטיות הידועות היא "הטיית הסטטוס קוו", ופירושה מצביעה על תוכנה: העדפת שימור המצב הקיים על פני שינויים, מתוך ההנחה שהמצב הנוכחי הוא נקודת הייחוס שלנו למכלול האירועים. לפיכך, כל שינוי מאותה נקודת ייחוס, היא הסטטוס קוו, עלול להיתפס כהרעה במצב.

קציני הצבא שהתנגדו לתוכניתו של הגנרל מישל לקו בהטיה קוגניטיבית זו, וככל הנראה בעוד כמה הטיות, למשל הטיית האישור, שבה האנשים מפריזים בערכו של מידע המתיישב עם עמדתם ומפחיתים בערכו של מידע העומד בניגוד לעמדתם. כבר בימים הראשונים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, החלו להיאסף כל הממצאים והראיות לכך שבכירי המערכת אצלנו לא זיהו את כוונות החמאס, או ליתר דיוק, לא ייחסו להן את החשיבות המתאימה.

בנקודה הזאת חשוב להדגיש: בכירי המערכת אינם אנשים רעים ואיני חושב שמישהו מהם פעל ממניעים פסולים. הם בני אדם, וההטיות הקוגניטיביות שהובילו לאותה "קונספציה" ידועה לשמצה מאחדות אותם עם שאר המין האנושי, כפי שההיסטוריה הוכיחה עד כה.

ב

כשל נוסף שבו לקו הבכירים הצרפתיים, בצבא ובממשל, ערב מלחמת העולם הראשונה, היה ההנחה שהצד האחר פועל על פי אותן אמות מידה מוסריות כשלהם. אפשר לראות בכשל הזה המשך של אותן הטיות קוגניטיביות שנזכרו קודם, הטיית הסטטוס קוו והטיית האישור. הדרך ברורה: אנשים מעדיפים להיצמד לדפוסי מחשבה קיימים (הטיית הסטטוס קוו) ולהתעלם ממידע חדש שעשוי לסתור את דפוסי המחשבה הללו (הטיית האישור). האחר, הצד השני, כלל אינו נכנס למשוואה, או אולי מצופה ממנו שינהג בדיוק כפי שאנחנו רוצים שינהג. הבעיה מתעוררת, כצפוי, כשהצד השני אינו מתנהג כפי שציפינו ואינו פועל לפי אמות המידה המוסריות שלנו.

מאז המאה ה-19 נחתמו אמנות ז'נבה ואמנת האג שנועדו להסדיר את כללי הלחימה, ומחשבה מעמיקה הוקדשה לאוכלוסייה האזרחית, שבמלחמות העבר סבלה סבל רב. אך מה קורה אם אחד הצדדים מחליט פתאום ש"לא בא לו" לנהוג על פי האמנה?

גרמניה הפרה ביודעין את אמנת האג כשפלשה לבלגיה הניטראלית, ובשתי מלחמות העולם נראה היה שהגרמנים משתדלים להפר כל סעיף וסעיף מאמנות ז'נבה שהיו עדכניות לתקופתם. המפתיע מכל היה העובדה שהצרפתים באמת הופתעו מכך שבגרמניה הוחלט "לשבור את הכלים". אפשר לטעון שההחלטה של הגרמנים להפר את המוסכמות באותה מלחמה לא הייתה צפויה. אך כיצד ניתן לטעון שמעלליהם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה לא היו צפויים מראש?

פה, לדעתי, עולה קושי נוסף, שלצערי הרב חוזר על עצמו שוב ושוב, בעימותים בין מדינות כמו בדינמיקות בין-אישיות: לא אחת אנחנו לא רואים את הזולת, אלא את הזולת שאנחנו רוצים לראות. חשבו על כך: מקרים רבים של חוסר הבנה נובעים מכך שאנחנו לא מקשיבים לדבריו של האחר, אלא מונחים על ידי עמדותינו והנחות היסוד שלנו, ואלה משפיעות על האופן שבו אנחנו מבינים את הנאמר.

כדי להקשיב באמת לדבריו של הזולת, עלינו לזכור שהוא נפרד מאתנו בכל רמ"ח אבריו, ואין זה משנה אם הזולת הוא עמית לעבודה, קרוב משפחה או מנהיג של קבוצה לאומית מסוימת. לאחר שנבין הבנה עמוקה שהזולת נפרד מאתנו, נוכל לזהות את ערכיו, את גבולותיו ואת כללי המוסר המנחים אותו. וזאת חשוב לזכור: כל אדם מונחה על ידי ערכים ועקרונות. אפשר לחלוק עליהם, לטעון שהם אינם עולים בקנה אחד עם תפיסת עולם כזו או אחרת, אך לא ניתן לערער על קיומם.

ג

להבנה שהזולת הוא נפרד מאתנו יש השפעה מכרעת גם על האחדות החברתית שלנו, לא רק מול אויבים. נכון לכתיבת שורות אלה, יש בארץ קיטוב אידיאולוגי המשפיע על החברה באופן אנוש. אפשר לרדת לשורשיו ההיסטוריים של הקיטוב, וליתר דיוק, לשאלה הנצחית "מי התחיל", אבל השאלה הזאת, לעניות דעתי, אינה חשובה.

כל צד סבור שהצד האחר גרם לו לעוול, ואין זה משנה אם אנחנו חילוניים, חרדיים, קיבוצניקים, תושבי הפריפריה, דתיים לאומיים, ערבים ישראליים ויסלחו לי מראש כל אלה שלא ציינתי. הכרת האחר צריכה להיות הכרות ישירה, ללא תיווך של אמצעי התקשורת, משפיענים, עסקנים פוליטיים או מובילי דעת קהל וחשוב מכל – ללא דעות קדומות. נכון, גם "דעות קדומות" הן סוג של הטיה קוגניטיבית, כלומר צורך אבולוציוני לחלק את האנושות לקבוצות על פי מאפיינים התנהגותיים, וזאת כדי להבטיח את הישרדותנו. אמנם חלפו כמה שנים מאז שחיינו במשפחות קטנות של ציידים-לקטים, אך במהותנו, אנחנו לא שונים בהרבה מאותם ציידים-לקטים שחיפשו מזון לפני 30,000 שנים. העולם סביבנו השתנה, הצרכים שלנו השתנו, יש הרבה יותר טכנולוגיה ואנחנו כבר לא חוששים מטורפים שיפלשו למערה שלנו, אבל השינויים הללו היו מהירים מכדי שהם ישפיעו עלינו באופן פיזיולוגי.

ד

הצעד הראשון בהכרת האחר הוא פיתוח פתיחות מחשבתית. המונח "פתיחות מחשבתית" עשוי להישמע מעורפל, אך למעשה מדובר ביכולת לשבור את דפוסי החשיבה הרגילים שלנו: להניח לדעות הקדומות, למה שחשבנו שאנחנו יודעים ולאמירות הנוחות בנוסח "כולם יודעים ש…". זהו תהליך מאתגר, כיוון שהוא דורש מאתנו לוותר על תפיסת עולם שהתרגלנו אליה, ולהכיר בכך שייתכן שתפיסת העולם שבה החזקנו, שהתבססה על מידע חלקי או שגוי, אינה מדויקת. פתיחות מחשבתית אינה בהכרח מובילה לשינוי דעה, אך היא מחייבת אותנו לבחון מחדש הנחות יסוד. תוצאותיה של בחינה זו עשויות להיות מגוונות ומפתיעות: לעיתים הבחינה מוסיפה רבדים מורכבים להבנתנו מבלי לשנות את עמדתנו מהקצה אל הקצה.

לא אחת קורה שתפיסת העולם שלנו הופכת להיות חלק מהזהות שלנו. מדוע אנו מאפשרים לתפיסת עולם מסוימת להיות חלק מהזהות שלנו? זאת שאלה כבדה ומעוררת מחשבה. אני סבור שהמכשול העיקרי כאן הוא הקושי להודות באי-דיוקים, בטעויות או אף לומר בפשטות "אני לא יודע". הנכונות להכיר במגבלות הידע שלנו היא אולי אחת הדרכים המשמעותיות ביותר להרחבת המחשבה.

הצעד הבא הוא הקשבה ללא שיפוטיות או ביקורת, וללא ניסיון להוכיח לעצמכם שהאחר טועה ושרק הדרך שלכם היא הצודקת. עשו כל שביכולתכם להבין מהו סולם הערכים של האחר, מה חשוב לו והחשוב ביותר – ממה הוא חושש.

חשוב להבהיר שהבנת האחר אינה הסכמה עם דבריו. הבנת האחר מאפשרת לשני הצדדים לדבר באופן פתוח, ובשלב מתקדם יותר, לנסות ולהגיע לפתרונות שיהיו מוסכמים על שני הצדדים (או כדרכן של פשרות – שלא יהיו נוחים לשני הצדדים במידה שווה). לכל הפחות, הבנת האחר עשויה להעמיק את האופן שבו אנחנו תופסים את האחר, בניגוד להשטחה שעליה מתבסס הקיטוב החברתי.

ה

כותרת המאמר שואלת שתי שאלות: מדוע נכשלנו בעבר ומדוע ניכשל בעתיד. על השאלה הראשונה כבר השבתי. אם כך, מדוע אני סבור שאנחנו עתידים להמשיך להיכשל? התשובה טמונה בטבע האנושי, המונע על ידי הטיות קוגניטיביות. מחקרים רבים שעסקו בתהליכי קבלת החלטות הראו שההטיות הקוגניטיביות הללו גוברות על השכל הישר, אפילו כשיש לנו נתונים המורים לכיוון אחר. הסיבה לכך היא שבאופן לא מודע, אנחנו פועלים מתוך הרגלים המעצבים את תפיסותינו על העולם.

אותן תפיסות יוצרות אצלנו אשליה של ידיעה ושל ביטחון, עד שהמציאות סותרת אותן באופן דרמטי. לאחר מכן, אנחנו נוטים להכות על חטא, לתהות איך לא ראינו את הסימנים המקדימים, וחוזר חלילה.

אם אנחנו רוצים לקטוע את המסורת הלא מועילה הזאת, עלינו לפתח מודעות לכך שאנחנו, כבני אדם, נוטים לפעול מתוך קונספציות, שזאת ברירת המחדל המחשבתית שלנו. עלינו להכיר בכך שהתפיסות שלנו מוגבלות.

תהליך זה מחייב לא רק מודעות עצמית, אלא גם מאמץ קבוע לשאול שאלות, לאתגר את הנחות היסוד שלנו ולהתמודד עם תחושת חוסר הנוחות שבאה עם בחינה עצמית. עלינו לפעול לא רק כפרטים, אלא כחברה, שכן החברה מייצרת את המנהיגים שלה, והפעולות האישיות שלנו הן אלה שיכולות להוביל לשינוי.

אפשר להתחיל בקטן: בשיחה המשפחתית בערב שבת, בקריאת ספרים פופולאריים על הנושא, בהפקת סרטונים קצרים. כל אחד מאתנו יכול להתחיל לבדוק את עצמו, לזהות את ההטיות הקוגניטיביות המשפיעות על ההחלטות שלנו ולזהות את הסתירות שבין התפיסות שלנו למציאות. אם נצליח ליצור תהודה ציבורית לחשיבות הנושא, ייתכן שבהמשך הוא יוטמע בתוכנית הלימודים במערכת החינוך ואולי אף יוביל לשינוי בשיח הציבורי.

רק אם נהיה מודעים לאופן שבו מתקבלות החלטות, נזהה את ההטיות הקוגניטיביות ונפעל נגדן, רק אז נוכל להימנע מהחזרה על טעויות העבר.