"היציאה מן הגדר" גרסת 2024 // און ריפמן
א
כשמשה שולח את המרגלים לתור את הארץ, הוא מבקש מהם לבדוק כיצד עמי הארץ יושבים בה – "וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?". הפירוש הקלאסי מבדיל בין "מחנים", מחנה הפרוש בשטח, לבין "מבצרים", ערים בצורות. והפוך ממה שניתן לחשוב, דווקא המבצרים מסמלים על פי פרשנים רבים של המקרא את החולשה. את יראת המלחמה. דווקא מי שיושב במחנים, יצא מן הגדר, והוא משדר ביטחון. הוא פרוש בשטח, מחובר לטבע ולאדמה, חושיו מחודדים יותר והוא בטוח מוכן יותר. באופן פשוט, שאלתו של משה למרגלים היא כזו – האם הם אמיצים או פחדנים, האם הם מחוברים לארץ ולאדמתה ומאמינים שהקשר שלהם לכן טבעי ונצחי – או פחות. אך יש לשאלה זו רובד עמוק יותר.
ב
בציונות התפתחו שתי גישות מרכזיות בשאלת הביטחון. האחת היא "קיר הברזל" מתוך מאמרו של ז'בוטינסקי, והשניה היא ה"יציאה מן הגדר" של וינגייט, שהשפיעו על תפיסת הבטחון ותורת הלחימה. זבו׳ מציב את קיר הברזל כדרך התמודדות עם העובדה ש׳הערבים לעולם לא ישלימו ולא יקבלו את נוכחותנו פה, כמו כל קבוצת תושבים מקומיים, בכל מקרה בעולם, שלא קיבלו הגעה של אנשים חדשים מבחוץ. לפיכך מציע זבו׳ להקים קיר של ברזל, תודעה של נוכחות, כח צבאי, ואמונה בצדקת הדרך שלא נשברת לרגע, ואם נצליח לשמר אותה לאורך עשרות שנים, הם יתייאשו, ויאלצו להשלים עם נוכחותנו׳. בן גוריון מעיד במספר מקומות, שזבו׳ השפיע עליו, ולמעשה הוא החליט לאמץ במלואה את תפיסת קיר הברזל.
תפיסת ה ׳יציאה מן הגדר׳ ששורשיה במורשת ׳השומר׳, מתפתחת במסגרת ארגון ׳ההגנה׳ סביב ההבדל בין הלחימה המתגוננת במאורעות 1929 ללחימת פלוגות השדה במאורעות 1936-1939, ובהקמת ה"נודדת". ההגנה התחילה מהקמת ׳כיתות כוננות׳ עם ׳סליקים׳ ובהם נשק בשכונות וביישובים היהודים, כדי לקפוץ ולהיות מוכנים לפרעות של ערבים, אך צורת הלחימה שמכוונת להתגוננות בלבד, הביאה לאבדות ולפגיעה ברוח. בתחילת שנות ה-30 כמה מחלוצי הגישה מבינים שדרושה תפיסה אחרת, וכך מגיע אורד וינגייט, קצין בריטי ואוהב תנ״ך, להקים את פלוגות האש לאבטחת צינור הנפט, ומביא שיטות של למידת ניווטים ופעילות בלילה, ביצוע מארבים לאויב – לעבריינים ולפורעים בשטח, להפתיע את האויב בביתו, לעשות פטרול ותצפית יזום ועוד. יצחק שדה וישראל גלילי ממקימי הפלמ״ח מרחיבים את גישה זו, ויצחק שדה עובר עם הפלוגה הנודדת ומאמן את הישובים והשכונות בגישה היציאה מחוץ לגדר. תפיסה זו אפיינה את מפקדי הפלמ״ח למשל יגאל אלון שכותב על החשיבות של ׳מכת מנע מקדימה׳ לאויב, מפקדי יחידה 101 שפורקה לאחר כמה חודשים אך השפיעה עמוקות על צה״ל, ועיצבה את צה״ל בעשורים הראשונים שלו. הרבה ממובילי תפיסה זו שילבו בינה ובין חשיבות הקמת חוות חקלאיות ואחיזה בקרקע.
ג
ניתן לראות גם את שינויי התפיסה ברצף מלחמות ישראל. אם עד למלחמת ששת הימים מלחמות ישראל התאפיינו ביציאה מן הגדר, מבצע קדש שמתחיל מתפיסת תעלת סואץ, מבצע מוקד שפותח את מלחמת ששת הימים עם השמדת חיל האוויר המצרי, הרי שלאחר מלחמת ששת הימים, ניתן לומר שאנו פועלים בדפוס של קיר הברזל. מקו המעוזים בדרום, עד לקו התלים בגולן, מכיפת ברזל והגדר החכמה בגבול עזה, ועד הקביעה של אייזנקוט ב2015 שהוספנו את עקרון ׳ההתגוננות׳ כעקרון רביעי בתפיסת הבטחון של ישראל. (את מלחמת של״ג ניתן להגדיר כיציאה מהגדר, והיא הובלה ע״י אריק שרון שהתחנך ביחידת ה101).
אלון כותב, שהחיסרון של ביצוע ׳מכת מנע מקדימה׳ מול תוכניות האויב הוא מהבחינה הדיפלומטית, מכיוון שקשה לקבל גיבוי בינלאומי, וישראל תתפס כתוקפן. מצד שני, מצבנו האסטרגטי מחייב אותנו לפעול כך. לפיכך, מה שניתן לראות באופן מובהק, שבעידן הנוכחי אנחנו נמנעים מהיציאה מן הגדר. אנחנו מתגוננים ומגיבים מה שהגיע לשיאו ברצח של לוחם מג״ב שמחבל התקרב וירה בו בחרך בגדר בגבול עזה, כאשר הוראות הפתיחה באש שלנו לא אפשרו לחיילינו לחסל את האיום. גם מבחינה תרבותית, בנות בריתנו במערב רואות ביציאה מן הגדר ברירת מחדל רחוקה, והן ממש לוחצות עלינו לא לפעול כך, וגם אם כן, לצמצם, למעט ולצאת.
הדילמה בין קיר הברזל לבין היציאה מן הגדר, נמצאת בלב המלחמה הזו. הן בקונספציה שקדמה לה, והן בכל מהלך המלחמה ושלביה, ואנחנו כנראה רק בתחילת הדרך. ולכן יש לברר את היסודות העמוקים והערכיים של הדילמה הזו.
ד
אני מזהה קשר בין התפתחות כלכלית, לבין אימוץ גישת קיר הברזל. ככל שאתה מבוסס יותר, כבד יותר, אתה נוטה לשבת במבצרים. אם תרצו, אפשר גם לקשר את התהליך הזה לאזהרה של ה׳ ונביאי ישראל על המצב של "שמנת עבית כסית", ואבדת את ה׳ אלוהיך, את דרכך ואת ארצך.
ובדברים הבאים הייתי להעמיק בקשר הזה.
אני רוצה לשאול שתי שאלות.
השאלה הראשונה היא מדוע ככל שמתפתחים כלכלית, נשאבים גם לגישת קיר הברזל?
ופה יכול להיות שיהיו קוראים שיעצרו רגע, ויגידו – "אבל מי אמר שהיציאה מן הגדר היא טובה"?
זו בדיוק השאלה השניה.
למה לסכן? למה להסתבך? למה להתפס כמתגרה, כתוקפן ? בטח אם אתה יודע שיהיו קרבנות בדרך. אחר כך אתה תבוא למשפחה האבלה ותסביר להם שזה בגלל שיצאת למתקפת מנע שיכלת לא לצאת אליה? אולי הדם הזה על הידיים שלך?
ניתן לומר שאת השאלה השניה שואלת התרבות המערבית העכשווית, והיא השפיעה עלינו עד לימים האלה. על כל המערכות שלנו. היום קל לומר שזו היתה קונספציה. אבל זו קונספציה ששואלת שאלה טובה מאוד. ועד שלא נענה עליה, די הגיוני שנישאר בקונספציה.
ה
אז נתחיל מהשאלה הראשונה, כי היא פשוטה יותר.
כאשר ציבור עסוק בהתבססות כלכלית, והכלכלה גדלה יחד עם תרבות צריכה וקניות, מקומו של הכסף והעושר הופך מרכזי, ובאופן טבעי מתפתחת תפיסה שה׳חומריות׳ במרכזה, וזה משפיע בשתי רמות.
ברמה הפשוטה, הקיומית, ככל שיש לך יותר, יש לך יותר מה להפסיד כפי שכתוב בפרקי אבות ״מרבה נכסים – מרבה דאגות״. יש לך רכוש, בית, רכב, נדלן, אתה כבד ואז אתה גם פגיע. ולכן הגיוני שתנסה להגן על זה במבצרים. בקיר ברזל. ומנגד, כמו שאומר בוב דילן "if you ain't got nothing you got nothing to lose". תפיסה זו מתבטאת גם במתח בין קין להבל בספר בראשית. בסיפור אלוהים כביכול נענה למנחתו של הבל שהיה רועה צאן, מאשר למנחתו של קין שהיה חקלאי עובד אדמה.
ברמה עמוקה יותר, גם החשיבה שלך הופכת לחומרית. אתה מנתח את המציאות מנקודת מבט חומרית, ממשית, מדעית. תפיסת הwoke שנשענת בחלקה על תאורייה מרקסיסטית, שם קיימת הנחת יסוד מטריאליסטית, קרי, תופסת את העולם מנקודת מבט חומרית. ואז שופטים מדינות ועמים לפי החומר וודאי שיש חזק מבחינה חומרית-כלכלית ויש חלש. חומרית. וכשזה משתלב עם שאיפה עמוקה לשיוויון – אז נוצרת תפיסה בה החמאס תמיד יותר צודק מישראל. תפיסת עולם חומרית, הרואה הצלחה בהיבט כלכלי-חומרני, יכולה להביא אדם למחשבה שהחומר קיים ללא משמעות. כי היא לא מאמינה במשמעות שמעבר לו. מכאן קל להבין איך מגיעים למחשבה ששטח לא כל כך חשוב. לדוגמה יש אמצעים טכנולוגיים חומריים שיכולים להחליף את האחיזה בה כהגנה. לכאורה. ואז גם האדמה לא כל כך חשובה.
ו
לפני כמה חודשים שוחחתי עם אחד מבכירי ההיטק בישראל. ניסחנו הסכמה יחד עם ארגונים על הצהרה של אחדות והסכמות רחבות למדינה. הוא לא הבין למה התעקשתי להכניס בהצהרה את המחויבות ל׳קו המחרשה׳. קו המחרשה הוא שיקבע את גבולנו. תפיסה זו נוסחא בראשית ימי הציונות, הנחת יסוד שאנחנו צריכים להחזיק את גבולות הארץ עם חקלאות אזרחית נחושה, ומכאן שגם עם כח צבאי שיגן על האזרחים. הויכוח הגיע בשיאו לאמירה של עמיתי שלמדינת ישראל לא קריטי השטח, זה ׳נייס טו האב׳, אבל כלכלת ישראל מתבססת על הייטק שרובו בתל אביב. מודה שהרגשתי תסכול רב. איך אסביר לאדם שבאמת ובתמים מאמין שהכסף הגדול וההשקעות שמצטברות למליארדים שהוא מגייס הם חזות הכל, או חזות הרוב במדינה. הכמה אלפי חקלאים שמעבדים את גבולות הארץ הם פסיק בשבילו מבחינת הערך הכלכלי. אפשר להביא את התוצרת הזו מחול בפחות השקעה.
ז
ב15 השנה האחרונות עשיתי את המילואים שלי בקווים מול עזה. ב2008 הוראות הפתיחה באש הגדירו שמי שמתקרב מכיוון עזה מעבר ל600 מטר מהגדר נדרש לבצע ירי הרחקה לצידו, קו ה-300 מטר זה ירי על מנת (לנטרל את האיום). אחרי כמה שנים סביב 2014 ההוראות הגדירו שירי על מנת רק בהגעה לגדר. ב2018 נוהל פתיחה באש הסתיים בירי לאוויר אחרי שהאיום עבר לצד שלנו של הגדר. בקו הזה הייתי מפקד כח עתודה בכיסופים, ובכדי לעשות מה שניתן בגזרתי הוצאתי פטרולים רגלייים ורכובים בחורשות ליד הגבול ובזמנים לא צפויים, ויחד עם המגד שכנענו את המחט שאחד מהצוותים שלי יעשה סריקת מנהרות מעבר לגדר וכך היה לבסוף. זה נחשב אקט חריג בגזרה, ויש שראו בו התגרות מיותרת. באוג׳ 2021 בראל ז״ל, לוחם מג״ב נורה ואחכ מת מפצעיו ממחבל שהגיע בתוך ההמון לגדר, שלף אקדח וירה בו דרך החומה. במקביל בשנים הללו נבנתה הגדר הכי מתוחכמת בעולם שהושקעו בה מיליארדי ש״ח. איך נתנו אמון כה גדול בטכנולוגיה ובגדר, הפסקנו לצאת מהגדר וליזום בשטח האויב ?
ח
ונניח שזה כך. וזה הגיוני. מי אמר שזה בעיה? כאן אנחנו מגיעים לשאלה השניה. למה חשוב לצאת מן הגדר?
קודם כל כי חשוב לצאת מאיזור הנוחות, מעגל הלמידה נמצא מחוץ למעגל הנוחות. החוויה של יציאה בחושך להליכה בשטח הפתוח אפילו רק לטיול עם הכלבה שלך, זו חוויה מעצימה. וכשבני נוער לומדים לטייל, לנווט ולפתח כישורי שטח, זה בונה את נפשם ומחזק אותם.
גם מבחינה צבאית יש יתרונות גדולים ליציאה מהגדר. זה אקט אקטיבי ולא פאסיבי. זה דורש תכנון ולמידה של השטח, בניית בטחון ללוחמים בתרגולות. מחקרים מראים שלמידה והתכוננות, ממקום פרו-אקטיבי, בטח עם זה כולל תנועה, פעילות ונוכחות בטבע – משפיעים על צמצום טראומה נפשית. משאירים את הלוחמים ערניים ודרוכים, ובעיקר משאירים את היוזמה בידיים שלנו. המורים לתפיסת היציאה מהגדר הדגישו שזה שיטה שמרתיעה את האויב הרבה יותר מהתגוננות גרידה, היא מעבירה את הפעילות לשטח האויב ומפתיע אותו בשטחו. ברוב המקראים מכת מנע, מקצרת את המלחמה מה שטוב לעם שמאמין בערך החיים ובחשיבות להחזיר את פעילות המשק והכלכלה. מעבר לכך, יטענו רבים שאם אתה יודע שהאויב מתכונן לפגוע בך – זה פשוט לא מוסרי מול אזרחי המדינה עליה אתה מגן שלא תבצע מכת מנע.
אבל אם ברמה המדינית המחיר כל כך גבוה, מי אמר שזה נכון לחפש כל הזמן את היציאה מן הגדר?
וכאן נמצאת עוד שאלת היסוד. לדעתי, שאלת היציאה מן הגדר תלויה בתודעה של ברית עם הארץ הזו. בהבנה שאנחנו נאחוז בה בכל מחיר. כי אין דרך רציונלית להסביר את זה – זה פשוט עניין של אהבה. בתקופת המהפכה / רפורמה המשפטית עלו בסביבתי קולות שאם יהיה ככה וככה אני אעזוב את הארץ. ובאחת השיחות עם אשתי, אמרתי שאני מבחינתי כמו פרטיזן, גם אם כולם יעזבו פה אני נשאר להלחם ביערות עד שנשוב לפה ונקים שוב מדינת יהודית בארץ ישראל. להחליט לחיות בארץ זה להחליט להילחם עליה. אין ולא היה מעולם אף פתרון אחר. כנראה בגלל זה העם שלנו שלא מאוד אוהב מלחמות בחר להימנע מזה 2000 שנה. כשאתה אוהב את הילדים שלך ואת המשפחה שלך אתה נלחם עליהם, ככה זה גם בארץ. כי כשאתה אוהב אותה, אתה פשוט לא יכול שלא לשמור עליה. גם מאיר אריאל כתב על זה שיר: ״ארץ עוזבים רק בלב, ארץ שוכחים רק בלב, על ארץ מוותרים רק בלב״.
ליגאל אלון. חייב לחזור אליו, לפחות בהכרעה שלצאת מן הגדר זאת אופציה לגיטימית. וזאת השבירה של הקונספציה שהיתה עד עכשיו, כי עד עכשיו היציאה מן הגדר כאופציה לגיטימית, שיש לה לגיטימציה בעת הצורך מכל חלקי העם, לא היתה.
ט
סיכום
את תופעת ההתבצרות במבצרים, מתוך הפחד ממה שיש להפסיד, והיחלשות המחוייבות לארץ ולציונות, ראינו כבני נוער שגדלו במרחב הכפרי עם הגדרות, התעלות והשערים הצהובים. האווירה בשנות ה-80 וה-90, סתרה את הסיפורים ששמענו על ויינגט, יצחק שדה, רבין אלון והפלמ״ח. דעכה קרנה של החקלאות ושמירת השדות, חקלאים נתקלו בהימנעות המדינה מטיפול בפשיעה חקלאית, ומבעיות של חוסר משילות ואכיפת חוקי המדינה בספר. מוסדות חינוך ותנועות נוער פחות ופחות מוציאות טיולים ופחות יוצאות לשטח, והתנדבות בחקלאות שנעצרה אי שם בשנות ה70.
ואני, הרגשתי שאני צריך לחזור לנקודת הראשית, לחזור לקרוא את כתבי אבות הציונות ולהתמלא השראה. במיוחד בדור הזה שאנו מוקפים יותר ויותר בבטון ומלט, מסכים ממלאים אחוזים גבוהים מזמני הערות שלנו, טכנולוגיה שאיש לא דמיין, וקיר הברזל הביטחוני על אף שנפרץ ב7.10, עודנו עוצמתי ביותר, דווקא עכשיו חשוב לאמן את עצמנו ביציאה מהגדר, אזרחים ואנשי צבא, צעירים ומבוגרים, ילדים בגן ובכירי ההיטק, לאמן את עצמנו ביציאה מהגדר. לצאת לשטח, ביום ובלילה, לטייל, להתנדב, לישון ולהתעורר. ללמוד לנווט, להתעניין ברזי הטבע, להרגיש את הדופק מאט ולהנות מהשתרשות לאדמה.
התפיסות המעצבות שהובילו אבות ואמהות הציונות מביאות מבט חדש על השאלה של משה למרגלים. זו לא היתה שאלה שניסתה לברר רק אם עמי הארץ הם אמיצים או פחדנים. השאלה היתה האם הם באמת מחוייבים לישיבה בארץ, או שבמהות הם אורחים כאן. הם בקונספציה. ואז אפשר לנצח אותם.
