הכוח הצומח מתוך האובדן

במכתב הוא מתאר לה את התחושות שלו אחרי שקרא את “בית הבובות” – ספר זוועות על השואה. הוא מתאר לה אותן מהזוית שלו כילד ארצישראלי: “אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות, חזק וחד כמו סכין, שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק. אם נהיה כולנו חזקים!"

הקטע הזה מהדהד בי בכל יום שואה מחדש. הוא מחבר אותי לנער ישראלי שנפגש עם סיפורי השואה וקשה לו לשאת את אוזלת היד, כי הוא רגיל להיות בעשייה, בשטח, בחיבור לאדמה.

עופר מספר לה על הלילות שלו בצבא: "היינו מהירים, חזקים ושקטים, כמו שדים. הלכנו בלילות הארוכים ברגליים חזקות, עלינו הרים והרגשנו שאנחנו יכולים להם."

יש משהו עמוק במעבר הזה – מאוזלת היד לעוצמה, מחוסר האונים לכוח. זה המעבר שאנחנו פה כדי לעשות. להיות השומרים של העם הזה.

גם עכשיו, כשהמצב הלאומי עם החטופים קורע את הלב והתחושה האישית היא שהשקעתי כל כך הרבה שנים מהחיים להיות השומר והמגן, ועדיין יש לנו חטופים חסרי אונים שהלב נקרע שאין לי יותר מדי מה לעשות עבורם.

אבל אנחנו ממשיכים, כי זה מה שלמדנו מהשואה – שהכוח הזה שצומח מתוך האבדן והזוועה, הוא הכוח שמבטיח שנמשיך להיות כאן, על האדמה הזו. חזקים. מוכנים. אוהבים. שומרים.