הכל גרם לנו שמחה
יוסף מלמוד, מתוך ספר השומר דברי חברים
הכל גרם לנו שמחה. העמק הרחב המשתרע לרגלינו, ההרים הנישאים למראשותינו ואתה עלה, עלה וטפס כאוות נפשך, אם בחבורה עליזה ואם בחברת נערה אהובה, אום יש ברצונך עמוד וצעק מרוב אושר במלא כוח ריאתך כאותו סייח משתולל ודוהר, ואין איש אשר יעצור בך. רק ההד יענה לך אמן…והיקום יעלוז באשרך. שמחנו לבטח כי אנו עושים בדיוק מה שצריך לעשות ומה שברצונינו לעשות. שמחנו, שיכולנו לעמוד בעמל המפרך, לעיתים תוך רעב, לא הרגשנו במחסור, כי לא חסר לנו דבר, כי האושר מילא את ישותינו. שמחנו לגרעיני החִמצה (חומוס) הקשים שניתנו לעיתים במקום לחם, שבחלקם היה אפשר למלא את הקיבה ובחלקם להשתמש לצליפה בחברך מקצה חדר האוכל ועד קצהו. שמחנו לשתיית התה הבלתי ממותק, בשותפות עם חבר מתוך קערית שזה עתה אכלו ממנה מרק. שמחנו להישגים בעבודה, לתלם ישר בחריש, לדונם נוסף בהספק היומי, להליכתן הנאה, הערה והגנדרנית של זוג הסוסות הצועדות לפניך בתלם. שמחנו לשמש הזורחת עם בוקר ושמים זרועים כוכבים בלילות.
יוסף מלמוד מתאר בטקסט מציאות לא פשוטה של עבודה קשה, ובכל זאת הוא טוען שהיו אלו ימים מאושרים. מה גרם להם להיות כאלו?
האם אתם זוכרים תקופה בחייכם שהיתה בעיניכם "אושר צרוף"?
איך אנחנו יכולים למלא את חיינו שמחה, לפי הקטע?
יוסף מלמוד (1901-1993), חבר ארגון ה"שומר" ולאחר מכן חבר"גדוד העבודה". היה בין העולים הראשונים לאדמת עין חרוד. גר בכפר גלעדי