המדינה זה אנחנו

האריות בטיסת דובאי–ישראל ראו את הסיטואציה וזינקו עליה. זה כאילו ברור מאליו, אבל זה לא. יש כאן חושים חדים, לצד אומץ לב לקום ולפעול, לאלתר ולהפוך מצב. הטיסה היא משל עבורנו בעידן שבו אנחנו חיים.

אנחנו רואים מול העיניים סכנות ואיומים. נדרשים לזנק עליהם ולפעול בכל המרץ כדי לעצב את המציאות, אחרת היא עוד עלולה לרסק אותנו.

ביום רביעי עמדתי מול 4,000 משתתפי חג השומר בקרית שמונה. אמרתי לתושבים ולראש העיר, אביחי שטרן, שההגעה של הארגון לקריית שמונה היא צורך קיומי עבורנו. אינטרס מהמעלה הראשונה.

אם העיר הגדולה ביותר של מדינת ישראל בגבול לבנון לא תשוקם לתפארת ותתחזק פי עשרה ממה שהייתה ערב שמחת תורה לפני שלוש שנים, יש בזה ממד של התרסקות למדינה כולה.

לפני האירוע ואחריו הגיעו מאות בני נוער מכל חלקי הארץ, כחלק מהמפעל לזכר יוסי יפה, כדי לסייע בשיקום העיר. הם צבעו מדרכות, אספו אשפה ופינו הריסות.

הפעולה הזאת היא עזרה קטנה לעיר, אבל חיזוק עמוק של הברית החברתית עם הנוער הישראלי. ״חדר כושר״ לבניין אומה.

חג השומר, ערב שמחת תורה לפני שלוש שנים, היה ספוג בכאב על המאבקים הפנימיים בינינו כחברה. קשה לזהות את עצמנו במראה כשמשווים בין מה שהיינו אז לבין המקום שבו אנחנו נמצאים היום.

מאז מילאו אותנו שכול וכאב עצום על אובדן אלפי נשמות שהן בשר מבשרנו, ועשרות אלפי פצועים ופצועות, גיבורים וגיבורות. חזרת החטופים והשיקום הארוך שעוד מחכה לנו.

אבל התגלו גם כוחות נפש אדירים, והוסרו מסכי דמיון ופחד שדורות גדלו עליהם.

תקופת השיבוש הזאת היא עת היסטורית לעיצוב חברתי עמוק, לעיצוב הגבולות, לעיצוב הביטחון הלאומי ולהושטת יד למי שרוצים בברית ובשותפות איתנו – כמדינה וכעם.

המסר המרכזי שלי לנוער ולפעילי הארגון בכינוס שלנו השבוע על גבול לבנון היה פשוט:

המדינה, זה אנחנו.

כגודל החלומות, הרצון והתעוזה שלנו לפעול, כך נוכל לרתום את לבבות אחינו ואחיותינו בארץ ובתפוצות, ואת כלל המערכות – הממשלתיות, העסקיות והחברתיות להירתם איתנו לשליחות הגדולה.

וכמו שסיכמו נוסעי טיסת דובאי: ״והעיקר, והעיקר לא לפחד כלל״.