הפיכת ההיסטוריה לזיכרון, זיכרון שיגשים חלום

הפיכת ההיסטוריה לזיכרון, זיכרון שיגשים חלום // הרב שי פירון

א

המלחמה הנוראה שהתרגשה עלינו מטלטלת את הרוח ואת הנפש. החברה הישראלית נקרעת בין שתי מגמות הפוכות, מחד – פגיעה עמוקה באמון של האזרחים במוסדות המדינה, לצד משבר חמור יותר:  שאלת עצם קיומה של מדינת ישראל לנצח נצחים, מוטלת אצל חלק מאזרחי ישראל בספק כתוצאה מריבוי החזיתות שנפתחו, רק בימים האחרונים התפרסם תוכן שיחתו של רוה"מ עם חוזרות מן השבי, על פי מה שדווח, ראש הממשלה אמר שהוא נלחם כדי למנוע את השמדתה של מדינה ישראל. ; נפגעה התחושה שצה"ל יכול להגן על מדינת ישראל בכל מצב ובכל תנאי, נסדק האמון במפקדי הצבא; בקרב תושבי הדרום והצפון התעצמה התחושה שמדינת ישראל הפקירה חלקים מאזרחיה.

מאידך – אנו עומדים נפעמים אל מול גילוי גבורה אזרחית בכל המישורים; התפעלות והתפעמות מהדור הצעיר וממידת התגייסותו להגנה על המדינה; הירתמותם של חיילי המילואים ובני משפחותיהם. אין ספק שכולנו יכולים להזדהות עם המילים: "האם ועד כמה נותרנו יחד השנה? האם אנו עדיין חולקים את אותו צער ואת אותם חלומות? האם מצבנו טוב יותר? האם פנינו לעתיד מבטיח יותר^[1]?"

ב

ישראל נקלעה למשבר בשלושה מעגלים:

• משבר הזהות: ייחודיותה של מדינת ישראל, תכליתה, ייעודה וחיבור החיים העכשוויים לחזון המייסדים דורש ליבון מחודש. עלינו לחדש את החזון, להעמידו על חלום ולא רק על תודעה של הישרדות. הפילוג ביננו גורם לכך שהאויבים שלנו הפכו למגדיר הזהות העקרי שלנו.
• משבר המנהיגות: משבר המנהיגות מלווה את כל מדינות העולם בכלל, והעולם המערבי בפרט. העדרה של מנהיגות נובע בין היתר מחוסר אמון של אזרחים רבים בטוהר כוונותיה של ההנהגה הפוליטית. רבים חשים שכוחנות ומידה מסויימת של תחמנות תורמים למידת ההצלחה של המנהיג. ואם לא די בכך, מנהיגים רבים, בני כל המחנות, שואבים את כוחם מפילוג, העמקת הקיטוב ובניית חומה בין קהילת בוחריהם לקהילות אחרות.
• המשבר החברתי: במהלך השנים האחרונות העמיקה המחלוקת בין הקהילות והשבטים בישראל. לנגד עיננו לא התפתחה תנועה של פשרה אלא תנועה של הכרעה. במקום פתיחות והכלה התפתחה תופעה של סגירות והדרה. הימים שלפני פרוץ המלחמה התאפיינו בשיח תוקפני בו כל שבט סבר שהשבט השני מסכן את קיומה של המדינה. המלחמה שפרצה הובילה לתחושת אחדות לפרק זמן, אולם גם היא החלה להתפוגג בחלוף הזמן.

על מה ולמה פקדו אותנו המשברים הקשים הללו? בימים כאלה אני חוזר אל ספר התנ"ך. למיטב הבנתי, התנ"ך איננו ספר שמדבר "על" אירועים, התנ"ך הוא ספר שמדבר "אל" אנשים, בעיקר לבני עם התנ"ך. לא מדובר בספר היסטוריה כי אם  "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר", ההבחנה בין היסטוריה לזיכרון בהירה: היסטוריה היא מה שקרה למישהו אחר, זיכרון זה מה שקרה לי. התנ"ך איננו ספר שנועד לספר לי את מה שאירע, אלא ספר שתכליתו לסייע לי בשרטוט מסלול חיי.

ג

בשל כך, אני מבקש לראות קשר בין התקופה שעוברת עלינו לבין המעבר שבין תקופת ספר יהושע ותקופת ספר שופטים. ספר יהושע מתאר את ההתנחלות בארץ. לאחר מסע של ארבעים שנה במדבר, נכנס העם למלחמת כיבוש הארץ, לחלוקת הארץ לנחלות. פרק א' חוזר פעם אחר פעם על המילים "חֲזַק וֶאֱמָץ".

ספר שופטים מצייר טרגדיה. חלפו שנים, דור המייסדים התפזר, איש לנחלתו, השבטים החלו לדאוג לאינטרסים הקהילתיים, "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'". האויבים מסביב מתחילים להציק, מפעם לפעם בני ישראל קונים שקט בעזרת 'שופט', מנהיג שאיננו מלך ואיננו כהן, מנהיג שמציל את העם לפרק זמן, עד שהמלחמה הבאה פורצת שוב. הם חיו מסבב לסבב.

במידה רבה, השנים הראשונות להקמת המדינה משקפות את תקופת ספר יהושע. אחרי 2000 שנות גלות, הליכה קשה במדבר הכוללת שואה איומה, מגיע דור המייסדים ומיישב את הארץ. אולם, בחלוף שנים לא ארוכות, משנה את המדינה את אופיה. חיי השגרה מתאפיינים גם באווירת ספר שופטים, כל שבט התיישב באוהלו, דאגת השבטים לאחיהם פחתה באופן משמעותי. מלחמות לא הוכרעו אלא רק נדחו.

ד

האם היחס שבין ספר יהושע לספר שופטים הוא גזירת גורל? האם לא ניתן למנוע את ההתדרדרות? דומה שפסוקי התנ"ך הותירו בידינו שלשה ערכים, שלש הדרכות חינוכיות, שתכליתן למנוע את המעבר הלא הכרחי מספר יהושע לספר שופטים.

הכלל הראשון הוא: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז). הדרך הראשונה להימנע מהאסון החוזר, הוא באמצעות לימוד העבר. הלימוד חייב להיות מחובר לזקנים, לאנשי הרוח שיכוונו את הלומד והלומדת בעת מסעם בנבכי העבר.

הכלל השני הוא: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" (שמות, י, ב). חובתם של מנהיגים ומחנכים להפוך את האירועים ההיסטוריים לסיפור המושך את הלב, סיפור המאפשר לכל אדם להזדהות איתו, להיות חלק ממנו.

שני הכללים הראשונים מתמקדים בחובת ההתחברות אל המסורת, אל העבר; בהפיכת אירועי העבר מסיפור של אלה שאינם לסיפור שלנו; הקשבה עמוקה לדברי זקני השבט ואנשי הרוח שבדור.

ואילו הכלל השלישי, נוטה אל העתיד.  לוח השנה יכול להיקבע על פי השמש או הירח. ההבחנה ביניהם בהירה: הירח מסמל את ההתחדשות, בכל יום הירח נראה אחרת, לעיתים הוא מלא ולעיתים הוא חסר. לעומת זאת השמש, מסמלת קביעות, השינויים אינם תכופים, השנה נחלקת לארבע עונות שקשה לעמוד על ההבחנה ביניהן. הירח מסמל את ההתחדשות, השמש את השגרה והקביעות. לוח השנה העברי מבוסס על פרדוכס, "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב"  (דברים, טז, א), חודש מקורו בשנה הירחית, אביב מקורו בשנה השמשית. על בני ישראל הוטלה  החובה לשלב בין הירח לשמש, בין החודש לשנה. אולי נסכם זאת כך: אנו זקוקים להתחדשות תמידית (חודש) כדי שנהיה מסוגלים לשנות ולהשתנות (שנה).  סכנת הקיבעון, חוסר היכולת להתאים את ערכי חיינו למציאות משתנה, מסכן את חיינו במדינה האהובה.

ה

אלה בעיני המפתחות למניעת התדרדרות חוזרת: לימוד העבר מפי אנשי מופת; הפנמת המורשת והפיכתה ל'סיפור שלנו'; יצירת מערכת מעמיקה המאפשרת לשלב בין שגרה להתחדשות. לצערי הרב, נכשלנו בשלושת מעגלי השימור: לא השקענו מספיק בלימוד ההיסטוריה והמורשת; לא האדרנו את מקומם של אנשי רוח; לא חווינו את המורשת שלנו כאילו מדובר בסיפור שלנו, לא העמקנו את ההזדהות של הדורות הצעירים עם ערכי הנצח; ובעיקר, לא עסקנו בהתחדשות והתרעננות של היסודות האידאולוגיים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

לימוד המורשת הפך מאתגר למחלוקת. הפער העמוק שבין השבטים השונים גרם להפיכת המושגים שמהווים את אדני היסוד של הישראליות לשנויים במחלוקת.

כך, התדלדלה הרוח, האידיאולוגיה נשחקה. החברה הישראלית מתבוססת בוויכוח מסביב לדמותם של מנהיגים ולא בהעמקת התשתית הרעיונית. עלינו לצאת למסע כואב ומשמעותי שבסופו נדרש להגדיר את הזהות שלנו. היא יכולה להיות מרובת גוונים, היא תותיר על כנה מחלוקות אידיאולוגיות שיש בהן ברכה. אבל בבסיסה יעמוד אתוס משותף, הרוח התנ"ך וברוח מגילת העצמאות. ליבת הזהות שלנו נכרחית לקיומנו, העדרה מהוה מנגנון השמדה עצמי.

ו

ההתחדשות הזו תלויה במידה רבה בהתחדשותה של מערכת החינוך.

עלינו לחזור אל לימוד המורשת, להתמקד שוב ושוב בשאלת הקשר שבין העם לארץ. עלינו לחזור אל הרוח הלאומית הגדולה שאפיינה את ספר יהושע ואת דור מייסדי המדינה. מערכת החינוך צריכה להכיר שתפקידה הוא לא רק בהקניית ידע וכלים, בצמצום פערים ובהכנת הבוגרים לעולם התעסוקה. אחד מיסודותיה הוא הקניית ליבה ערכית משותפת המהווה אבן ראשה לקיומנו. במידה רבה, ההצדקה המרכזית לקיומה של מערכת חינוך ממלכתית הוא גיבוש אתוס וזהות. כלים ומיומנויות אפשר לקנות גם בבתי ספר פרטיים. ערכים וזהות משותפת הם התכלית הגדולה של מערכת החינוך הציבורית. אין בכך כדי לפגוע במשימות האחרות של החינוך אולם הפיצול והפילוג הפך חלק גדול מבתי הספר למקומות שבהם הרוח מדולדלת, העיסוק בשאלות הקיומיות שלנו נדחק לקרן זווית.

בתחילת דרכי בחינוך, נהגתי לשמוע מספר שירים בדרך לבית הספר, הם היוו מקור של השראה בטרם יחל יום לימודים. אחד השירים היה שירו של אהוד מנור בלחן המופלא של חנן יובל:

הדור הבא ישן בחדר הסמוך / אני שומע את נשימתו. / הדור הבא חולם בחדר הסמוך / וממלמל פחדים מתוך שנתו. / אני רוצה אליו לגשת / ולחבק אותו חזק / אך מחשבה שניה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

דור, דור, / אל תשבור את חלומך, כמוני./ דור דור / אל תמכור את עולמך. / עיניים פקח אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו./ ידיים שלח אך אל תבטח / באלה הקוראים לשוא. / אל תשתוק – עמוד מולי
אל תסמוך – על הדור שלי!".

חששנו. חשבנו שהדור הצעיר שקוע בעצמו, שאין בו לחלוחית של ציונות, שהוא לא מחובר ליהדות. שכנענו את עצמנו שהצעירים שלנו נהנתנים, מפונקים, שקשה לסמוך עליהם בעת צרה. המציאות,  למזלנו, טפחה על פנינו. מתברר שהדור הצעיר טוב משחשבנו, טוב מאיתנו. אל תסמכו עלינו, נכשלנו בהעברת המורשת, בזבזנו זמן יקר תוך התמקדות בשבטיות, מתוך רצון לנצח ולהכריע ולא מתוך רצון למצוא פשרה שמסוגלת לבנות חיים משותפים. אנחנו לא למדנו לקח, הבאנו אתכם ואותנו למצב דומה לזה המאפיין את תקופת השופטים, אתם יכולים להחזיר אותנו לתקופה הדומה לימי יהושע.