הציונות כתנועת הגשמה // ברל כצנלסון
השאלה היא, מה בּעצם פּירוּש הדבר הציוֹנוּת כּתנוּעת הגשמה…. נדמה לי שכּאן אנחנוּ נוֹגעים בּנקוּדה כּאוּבה מאד של הפּרקטיקה הציוֹנית. יש הלצה עממית ידוּעה האוֹמרת: הציוֹני הוּא יהוּדי העוֹשׂה תעמוּלה ליהוּדי אחר שיתן כּסף כּדי לשלוֹח לארץ־ישׂראל יהוּדי שלישי. וּבכן, עצם הדבר שיש בּציוֹנוּת שלבּים כּאלה – מישהוּ תוֹבע ממישהוּ תרוּמה כּספּית על מנת לסייע לאחר לעלוֹת לארץ, מציין דבר־מה מיוּחד שקיים בּתנוּעה הציוֹנית.
בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יֶשנוֹ חזיוֹן אחד, שצריך לעוֹרר בּנוּ מחשבוֹת: בּשעה שהאידיאה הציוֹנית נזרקה לעוֹלם – היא נזרקה כּתנוּעה של הגשמה. לא הרבּוּ אז לדבּר על מה שיהיה בּאחרית הימים, כּשתקוּם מדינה יהוּדית, על זה בּאוֹתוֹ הזמן רק חלמוּ, אבל הסיסמה היתה פּשוּטה מאד: ״בּית יעקב לכוּ ונלכה״. ראשוֹני הציוֹנוּת הבינוּ את הדבר כּחוֹבה אישית.
אוּלם התקוּפה הזאת היתה בּעצם תקוּפת־אביב קצרה מאד, אשר נחלה מיד מכּוֹת קשוֹת. ידוּעוֹת המכּוֹת האיוּמוֹת שניתכוּ כּבר בּשנים הראשוֹנוֹת על אלה שבּאוּ לארץ.. כּמוּבן, הם גם כּשלוּ תחת החוּלשוֹת הגדוֹלוֹת שלהם. לרוּבּם הגדוֹל לא היתה שוּם יכוֹלת לעמוֹד בּתנאים חלוּציים כּאלה שהארץ דרשה מהם. אבל התנוּעה בּכל זאת נשארה בּחיים. היא הביאה עליה, היא הביאה התישבוּת חדשה… אבל המכּה הקשה בּיוֹתר שהוּכּתה התנוּעה היא שלא קמוּ לה ממשיכים, מגשימי דרכּה – התנוּעה שיחררה את עצמה מהתפיסה שהציוֹנוּת היא ענין של חוֹבה אישית, אשר הדוֹגל בּה חייב לנסות להגשים אוֹתה.
שאלות לשיחה:
- מה הטענה המרכזית בקטע במילים שלכם.
- איזה אמונות יש לנו שמניעות אותנו לפעולה. (שתפו בדוגמאות אישיות)
- באיזה אופן אנחנו יכולים להיות 'חלוצי הגשמה ציונית' איך אפשר להתחזק בזה?