הקריאה והדה // מוקי צור
הימים ימי מלחמת העולם השנייה. חנה סנש הצעירה בראשית שנות העשרים לחייה, כותבת ביומנה כי חשה קריאה מבפנים הקוראת לה לחזור להונגריה להיפגש עם היהודים ועם אמא שלה. זוהי קריאה שבאה מבפנים. היא אינה יודעת אם תוכל לממש אותה. והנה קרה לה נס וכעבור זמן קצר הגיע מישהו לגייס אותה לצאת לשליחות בהונגריה, לצנוח שם ולעודד את היהודים וגם לפגוש ולהיות עם אמה ברגעי גורל. כמה פעמים קורה שקריאה פנימית של האדם זוכה לקריאה מבחוץ המתאימה לה? כמה אנשים נקראו מבחוץ לעשות את מה שטרם צמח מתוכם? כמה פעמים קרה שקריאה פנימית לא זכתה להד מבחוץ?
קריאה היא גם קריאה לעשייה, אך גם קריאה לגילוי עצמי. גם כשהיא מגיעה מן החוץ, מן השמים או מן האדמה היא מצפה לאותו מענה תנ"כי עתיק: הנני. זה אני. אני מוכן. אני מתייצב. אני חוצב את הקריאה שבאה משם, גם מתוכי פנימה. היא הופכת את קרעיי, את רסיסי נפשי המתחוללים כסערה להכרעה הבונה את עצמי. לעיתים הקריאה נשמעת בחוץ עוד בטרם אתה יודע אם אתה באמת בשל לה, אם יש לך האמצעים לעמוד בה. אינך יודע אם באמת נקרֵאתָ או שהייתה זו קריאה שלא כוונה אליך. צדת אותה ממישהו אחר. הזולת נקרא ואתה התייצבת, אך הסיפור אינו סיפור פשוט. כמה פעמים קראו לך ואתה חשבת שהקריאה מיועדת לשכן המפהק על ידך? כמה פעמים הסתתרנו בגן העדן שלנו כדי לא להקשיב לקריאה שנקראנו לה?… כמה פעמים אתה שומע את קולו של הנואם המטיף הטוען כי הוא מתכוון אליך — ואתה חש כי דבריו אינם מכוונים אלא לעולם הרחב והמופשט שאינו כולל אותך באמת. ‘באוויר’ מאירה הנורה באולפני תחנות השידור המשדרות את שידוריהן, ואינך יודע אם כוונתה להזכיר למשדרים כי אין מדובר כאן על שיחת אנשים, אלא לדיבור לקהל מופשט של שומעים, אף שאין הם מאזינים. כאן טמונה אשליית השדרים המשכנעים את עצמם. לעתים קרובות משדרים דברים לאוויר ורק מתפללים לקשר. ואפילו כשבא הסוקר ושואל אותך אישית בסקר דעת הקהל את דעתך על מצב האומה ועל מפקד המשטרה אתה יודע שהוא לא שואל אותך. לא לך הוא קורא אלא מבקש ליצור עובדה תקשורתית שלעתים באה דווקא למוטט את הקשר הבינאנושי.
רחל כצנלסון (שזר) הגיעה לחצר כנרת. קראו לה הנשים של חוות העלמות שתבוא ללמד אותן עברית. כשהגיעה ארצה, אישה מלאה תרבות, נושאת תחושה עמוקה של ייעוד רוחני, היא לא זכתה לקבלת הפנים שציפתה לה. היא לימדה בבית ספר ביפו ותלמידיה, שדיברו כמה שפות, לא הבינו מה האישה הזו רוצה מהם. הם לא התלהבו לא מגֵיתה ולא מפושקין. ‘קמטו את חיי’ היא כתבה ביומנה. היא טענה כי במצב זה איננה יכולה לכתוב לאהובה. היא מאובנת. והנה התקבלה ההזמנה מחצר כנרת. כשראתה את הנשים הצעירות לובשות שמלות מקסי לבנות עודרות בגן הירק של חוות העלמות על חוף ים כנרת חשה אהבה עצומה. עתה היא נענית לקריאה. אולם כאשר הגיעה למקום המגורים של החברות נבהלה. אי הסדר והמהומה, הצפיפות והתנאים הבהילו. חברותיה אמרו לה: תסתכלי בחלון ותראי את הכנרת. הן ידעו כי מה שראתה בחצר מרפה את ידיה. כעבור כמה ימים עזבה. היא סיכמה באמירה עצובה: או שקוראים לך ואת מאבדת את חירותך או שלא קוראים לך ואת מיותרת. איך מדלגים מעל הדילמה הכואבת הזאת? אהיה אשר אהיה קרא אלהים למשה מן הסנה. האם היה יכול שלא להקשיב לקריאה? אך לא רק כשקוראים מן הסנה שלא אוּכּל הקריאה אמיתית. לעתים הקריאה לא נשמעת באותות ובמופתים. לעתים הקריאה שהאדם קורא לעצמו נשמעת דווקא בלבו של זולתו. אין היא יכולה להישמע ללא ההד שהיא מעוררת.
ה' קורא לנער
הקריאה ‘ה’ קורא לנער', לשמואל הנביא הנער, הייתה לביטוי שנאחזו בו רבים מהנערים שביקשו להיות חלוצים. הם ביקשו שיקראו להם אך גילו כי בתנ"ך, ובייחוד בספרות היהודית המאוחרת יותר, לא אוהבים בדרך-כלל את הנערים. מעדיפים את הזקן השקול בעל הזקן והנסיון. הזקן דלא חובט, שלא נלחם אלא זוכה לבשלות וחוכמה. והנה, דווקא שמואל הנביא הנער זוכה בקריאה מאלוהים. עלי הכהן הזקן שאצלו משרת הנער שמואל, לא יכול לשמוע. על מאורע זה כתבו יוסף חיים ברנר ואברהם שלונסקי. מה יתרונו של הצעיר המקשיב לקריאה? מפאת גילו ומיקומו החברתי הוא שייך למקווים ולא למסכמים. ‘הנוער היא התקווה הנצחית של האנושות’ אמר מרטין בובר. להיסטוריון המתאר את המאה העשרים זה נשמע קשה. תנועות טוטליטריות נאחזו בתקוות השווא של הנעורים. הפכו את התקווה לממסד סגור מגיף תריסים ונשבע לאילוצים ולאשליות. השמיעה המוסיקלית של הקריאה היא לא עניין פשוט. הוא תלוי ביכולת לשמוע את קולה של התקווה.
(לזכרו של בּוּדָה)
*המקור מתוך הספר 'הר/שדה/ בית' מאת מוקי צור, מתפרסם כאן באדיבות ובאישור המחבר*
