הריני מסתכל באילן // מרטין בובר
הריני מסתכל באילן. אני יכול להביט בו כבתמונה: עמוד קפוא, אפוף נהרה, מתיז ענוות חן ירוקה וכחולה על רקיע הכסף.
אני יכול לחוות אותו כתנועה: גיד משתרג לגזע הדבק ושואף אל על.
אני יכול לחוש את יניקתם של השורשים, את נשימת העלים, את המגע והמשא הבלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר – ואף לחוש את הגדילה עצמה שבחביון האפלה.
אני יכול לשייך את האילן למינו ולסוגו ולהתבונן בו כעובדה יחידה, לתהות על מבנהו ואורחות חייו. באותה מידה אני יכול לפסוח פסיחה גמורה על ייחודיותו וצביונו, ולראות באילן ביטוי של חוק הטבע הכללי בלבד – דוגמה לחוקים שלפיהם החומרים מתערבים או מתפרדים.
אני יכול להקליש את העץ לכדי מספר, לכדי יחס טהור בין נתונים ומספרים.
בכל אלה אין האילן אלא מושא כנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוג לו ומצב.
אולם יכול גם שיתרחש, כאשר רצון וחסד חוברים יחדיו, שעם הסתכלותי באילן אמצא לפתע פתאום כרוך בזיקת יחסים אליו – והוא שוב לא יהיה דבר בלבד…
מרטין (מרדכי) בּוּבֶּר (1878-1965) היה חוקר ופילוסוף, מעבד מעשיות ומחנך
- מהן הדרכים השונות בהן בובר מציע כי אפשר להסתכל על אילן? מה מאפיין כל אחת מהן? מה משותף לכולן?
- מה קורה "כאשר רצון וחסד חוברים יחדיו"?
האם הרגשת פעם את הקשר הבלתי אמצעי לאילן (או למשהו אחר) שבובר מדבר עליו? - אם נחוש חיבור לעולם הטבע, כיצד הדבר יכול להשפיע על יחסנו אליו? על התייחסותנו לעולם עצמו?
