התגייסות ברמות שקשה לעכל

התגייסות ברמות שקשה לעכל // אורי מאיר צ'יזיק

לילה אחד בשבוע הראשון שאחרי התקפת 7 באוקטובר מיכל חביביאן נכנסה לדף הפייסבוק שלה והעלתה פוסט מיואש. משק חביביאן, שאותו היא מנהלת עם בעלה בועז, עמד לקרוס. מנהל הגידול גויס, אחראי הרכש פונה, נשות המשרד הפסיקו להגיע כי בעליהן נויסו, והתאילנדים הודיעו שהם חוזרים לארצם, לבקשת המלך. מיכל עדכנה את קהילת הלקוחות של משק חביביאן, מחלוצי שולחי הארגזים מהחקלאי עד הבית, בפוסט קצר. הכותרת הייתה: "בשלוש מילים: רגע לפני קריסה".

לאורך שנים משק חביביאן היה אחד מרבבות המשקים שסיפקו ירקות לשוק הישראלי, ונמנה עם המשקים הרבים שנסגרו מאז שנות השמונים. ב-2007 בועז, בנם של בעלי המשק, ואשתו מיכל חזרו למושב הודיה שליד אשקלון, במטרה להחיות את המשק. הרעיון שלהם היה אז צעיר יחסית בישראל: חקלאות אורגנית מבוססת קהילה שמתפרנסת מקהל לקוחות קבוע. המשק התפתח לאורך השנים, ועובר בהדרגה לחקלאות ביו-דינאמית, גרסה מחמירת קלאות אורגנית, שנסמכת על שיטות גידול מסורתיות ואקולוגיה טבעית, והיא הקרובה ביותר לגידול ביתי פרטי מטפח. היוזמה מומנה על ידי קהילת הלקוחות. יותר מחמש־עשרה שנות בנייה נגמרו בשבוע אחד, מיכל חשבה והלכה לישון.

היא התעוררה אחרי הזריחה בועז הוא החקלאי שמשכים קום – והציצה בפייסבוק. הפוסט קיבל 4,000 שיתופים.

בדרך לשדה משהו נראה לה שונה, היא לא הייתה בטוחה מה. כשהגיעה ראתה: השדה היה מלא צעירים, מבוגרים, משפחות ומילואימניקים בהמתנה, שהגיעו לעבוד, לארוז ואפילו להסיע ולחלק.

הלקוחות הוותיקים של חביביאן קראו את הפוסט, נכנסו למכוניות והגיעו, והצילו את המשק. ההתייצבות ההמונית הכניסה רוח כזאת, שגם התאילנדים החליטו להישאר.

זה לא קרה רק במשק חביביאן. אנשים פרטיים, באלפיהם, התגייסו למען החקלאות הישראלית השברירית בשבועות הסוערים אחרי 7 באוקטובר. זה לא החזיק זמן רב, וזה לא הציל את כולם. אבל היינו שם. אנשים פרטיים ונפרדים, בהמוניהם. הקהילה.

הרגע ההוא הדגים למה אנחנו מסוגלים כשהמטרה ברורה. לקהילה יש כוח, ואת הכוח שלנו אפשר לתעל למטרות חשובות, גם כאלה שלא מצטלמות. אם נתחיל לעשות כמה פעולות קטנות ביומיום, ונשנה כמה בחירות, נוכל לשנות הרבה.

אם נתגייס לכך, נוכל להוביל לכל השינויים … זה קשה הרבה יותר מהתגייסות בשעת חירום לאומית. הבעיה היא שפרפורי הגסיסה של שוק המזון החלו עוד לפני המלחמה. האמת היא שגם במנותק משאר האתגרים, מצבו של שוק המזון הוא שעת חירום לאומית.

אבל יש סיבה להתעודד. סיבה מבוססת, שבגללה אני חושב ששוק המזון יכול להינצל… זה יכול לקרות, ומהר, בזכות דברים קטנים, כי הדברים הקטנים מניעים שינויים רחבים….

(מתוך הספר "הפוליטיקה של האוכל" אורי מאיר צ'יזיק בהוצאת רדיקל. הכותב הוא ד"ר להיסטוריה של הרפואה ותזונה, חוקר מסורות מקומיות ופעיל חברתי) 

שאלות לשיחה:

• מי הציל את המשק הישראלי עם פרוץ המערכה ואיך זה קרה? שתפו בחוויות אישיות.
• הכותב מאמין שפעולות קטנות ביומיום יכולות להביא לשינויים גדולים, אילו פעולות קטנות משפיעות ביכולתכם לעשות?