התיישבות בקצה מלחמה // אורי הייטנר
(מתוך הספר "יהודה הראל- ביוגרפיה" מאת אורי הייטנר בהוצאת ידיעות אחרונות 2019)
רקע על המצב במרום- גולן לאחר המלחמה:
יישובי הגולן הורגלו למצב ביטחוני קשה מאז 1970. אף על פי כן היו החודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים קשים במיוחד.
התושבים שבו לבתיהם לאחר הפינוי המבוהל, אבלים על חבריהם שנפלו, בעוד מציאות חייהם ממשיכה להיות תחת אש.
לא עוד ימי קרב או הפגזה על היישוב, כי אם טפטוף בלתי פוסק מדי יום. בכל יום נפלו פגזים אחדים בבוקר, וכך בצהריים ובערב ובלילה.
בחודשים אלה בילו הילדים במקלטים במשך כמעט כל היום כולו. אף על פי כן, ההצעה להוציאם מטווח האש לא הועלתה אפילו. המתיישבים הכירו בכך שהילדים הם חלק מן היישוב, יהיו תנאי החיים בו אשר יהיו.
מתוך כתבה בידיעות אחרונות "רמת הגולן שוב בבית" // יואלה הר שפי 28.10.1973 , (לאחר חזרת הנשים והילדים לישובי הגולן):
"במרום הגולן לא מזניחים שום ממד של החיים, גם בימי המלחמה. אפילו עלון המשק יוצא כסדרו. בעמודו הראשון: מודעת אבל על מותו של חבר שנפל במערכה, והודעה על הולדת תינוקת חדשה, והתינוקת, בתו של החבר שנפל… מבית השיטה אמור להגיע גם עזריה אלון, כדי להרצות במרום הגולן על הנוף והטבע. נכון, יש מלחמה. דווקא בגלל זה תהיה הרצאה. על ציפורים ועל פרחים ועל בכלל. גם אתמול היתה הרצאה, וגם סרטים של צ'ארלי צ'פלין. ובאגרטלים שעל השולחנות בחדר האוכל ישנם פרחים, כמו בימי שלום… יהודה, מזכיר המשק, מבקש למקד את השיחה לא בנזקי השעה, אלא בתוכניות לשנים הבאות… אבל העיקר – העתיד. יהודה חושב שהמטרה העיקרית היא הכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן תוך שנה. יעד מינימום, לדעתו… במרום הגולן יש על מי לסמוך".
לשיחה:
- מה הלך הרוח של מתיישבי הגולן בקצה המלחמה לפי המקור?
- מה אתגרי השעה וההתיישבות בישראל היום בעקבות מצב המלחמה? איך יוצרים ומחזקים הלך רוח מתאים למשימה?
