זריקה של מבסוטון

זריקה של מבסוטון – או: "נשארים בארץ"// אודי מנור

א

אנחנו נשארים בארץ. לא סתם נשארים בארץ, אלא אפילו לא מחפשים דרכון זר. ולא רק שלא מחפשים דרכון זר אלא משתפים עצמנו בבניין העם והארץ. מי הם 'אנחנו'? כל אלו שנשארים בארץ, ולא סתם נשארים בארץ ולא מחפשים דרכון זר, אלא ממשיכים לקחת אחריות על מה שקורה פה, כלומר משתפים עצמם בבניין העם והארץ. ומה דעתנו על אלו שהחליטו לעזוב את הארץ? שיהיו בריאים. ועל אלו שמחפשים דרכון? בהצלחה. ועל אלו שלא רוצים לשתף עצמם בבניין העם והארץ? חבל. מילא הם משתפים עצמם בפועל, מעצם החיים שלהם כאן, כי כשהם קונים לבן או דלק, הם מפרנסים את אלו שמייצרים לבן ומוכרים דלק. אז למה חבל? כי אם כבר, אז כבר. ושיענו הם על השאלה האם עוזבי עמנו וארצנו משתפים עצמם בבניין העם הגרמני והארץ בגרמניה, או העם השבדי בארץ שבדיה וכן הלאה. הם יודעים שאנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים, שבניין העם והארץ, בפורטוגל, טימבקטו, תאילנד וניו זילנד, מחייב רמה מסויימת של הזדהות, וכולנו יודעים – גם הם, גם אנחנו – שליותר מ-100 אחוז מאלו שלא נשארים בארץ אין דבר וחצי דבר של זהות והזדהות עם פורטוגל, ברלין או גלזגו. אבל הכל בסדר. המילקי בשקל, הבירה ביורו, השמים פתוחים, דרך צלחה.

אבל איך אנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים שהם יודעים על הקשר בין הזדהות להשתתפות? מהסיבה שרוב אלו שמחליטים לעזוב, מקפידים להודיע על כך לכל מי שרוצה ובעיקר למי שלא רוצה לשמוע. מה שמעיד עד כמה חשוב להם לקבל אישור, גיבוי, עידוד והזדהות עם החלטתם לעזוב או לפחות לחפש דרכון זר. ברור לעוזבים כפי שברור לנשארים שיש הצדקה לביקורת החריפה של אלו ושל אלו על מה שמתחולל בארץ, בחברה ובמדינה המרכיבים את המושג 'ישראל'.

ביקורת תמיד מוצדקת, אפילו בפינלנד, בוודאי בישראל. אבל לצד היותה חובה אזרחית מודרנית-דמוקרטית, הביקורת בישראל על ישראל, של הנשארים ושל ההולכים גם יחד, נובעת מאכזבה כנה ואמיתית, והיא הפרי של הקשר העמוק שיש לבעל הביקורת המאוכזב, והאכזבה הזו איננה אלא הוכחה של הקשר החזק שיש לנשארים ולעוזבים, כי אלו ואלו מרגישים שישראל שלהם, של כל אחד מהם.

ב

אז מה אם ככה ההבדל? נו, שאלו שעוזבים או חושבים לעזוב, ויתרו על אחריותם. אבל האם מדויק לומר את ההפך על הנשארים? האם כל אחד מאיתנו, הנשארים, חש אחריות מלאה ופועל בהתאם? עד כמה כל 'אני', כל אחד מאיתנו, מחוייב ל'אנחנו'? נודה על האמת, על כולנו כמעט, על הנשארים, חל מצב ביניים. עבור רבים מאיתנו, ה'אנחנו' חזק כשמדובר בפריחה או בשקיעה או בשירים של אריק איינשטיין או בטקס המדליה וכש"הותר לפרסום". ו'האנחנו', יש להודות, מעט חלש יותר כשמדובר בחרדים ובממשלה הנוכחית (תמיד הממשלה הנוכחית היא הגרועה ביותר מאז ומעולם, ברור, מוזמנים לפתוח עיתונים של פעם ולהתרשם), ובמצב, ובאיראן ובבידוד המדיני וביוקר המחיה ובתקציב המדינה ובשאר מרעין בישין, בראשם  האופן בו עושקת מדינת ישראל את צעירינו, אלו שאינם מתפתים למילקי-בשקל, אלו הרוצים לבנות בית בישראל, ושתמורת התענוג הזה עליהם לשעבד חצי ממשכורתם בשלושים השנים הבאות לפקידי אוצר אטומים שהפכו את מנהל מקרקעי ישראל למכשיר חליבת-עתיד עריץ.

ג

אין רע בלהיות קצת כאן וקצת פחות כאן. ליהודי בכלל וליהודי המודרני בפרט, לא מתאים להיות נאמן-'אנחנו' ללא תנאי, כי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, ובכולנו מתקיים לפחות פעם בחודש הפסוק אודות הרשע מההגדה, המוציא את עצמו מהכלל, בטענה מתחכמת שהוא יודע ללא ספק לנמק: מה העבודה הזו לכם (והקורא מוזמן להחליף את המלה 'עבודה' ב: ממשלה, דמוקרטיה, רפורמה משפטית, מלחמה, עיסקה, ליב"ה, יהדות, הדתה וכן הלאה וכן הלאה). איך אמרו חתני פרס ישראל דן הורוביץ ומשה ליסק כבר ב-1990? ישראל היא "חברה בעומס יתר". כן, כבר ב-1990. ולחובבי ההיסטוריה הלא ידוע שהיא היתה כזו כבר כבר ב-1909, עוד כשהיו כאן בקושי 80 אלף יהודים.

רשות הדיבור לנתן אלתרמן, 1936 (הקורא מוזמן לדמיין את אריק איינשטיין שר את המלים ללחן של מיקי גבריאלוב): "יש אדם רואה הכל באור וורוד וורוד, זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד. יש אדם רואה הכל באפלה קודרת, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת. אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות… אל תאמרו אנחנו עוד בארץ רק מיעוט, דווקא פה אולי מוצדקת האופטימיות. אל תאמרו ציון רקדי ומזמורים הנעימי, דווקא פה מוצדק הרגש הפסימי. אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות. ידיעות והסברות קבל מן העתון, אך אצלנו בוא קבל זריקה של מבסוטון, את הרע צריך לראות כדי להלחם בו, על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו. אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות…".

כאן יש מקום להזכיר בדיחה עממית מוכרת: מה כתוב על מצבת קיברו של היפוכונדר? "אמרתי לכם". או במלים אחרות: העובדה שעברנו את כל 'הפרעונים' בעבר, איננה מלמדת שבהכרח נעבור את 'פרעה' הנוכחי. נכון שב-1936 היו כאן מיואשים, רואי שחורות ופסימיסטים שלא האמינו שמספר יהודי ארץ ישראל יגדל מ-450 אלף יהודים ב-1936 (ורק 24,000 ב-1878!), ליותר מ-7.5 מליון. נכון שהם לא חזו איך לעומת 1936 – זמן בו רק כמה אלפי יהודים החזיקו בכמה אלפי רובים, והם היו כפופים לשלטון זר – היום יש לנו בישראל צבא הגנה בעל יכולות התקפיות הכוללות על פי מקורות זרים אבל גם על פי אותו ספר של הורוביץ וליסק יכולות גרעיניות. נכון. אבל מותר לחשוב שקפיצת הדרך מ-1878 ל-1938, שסללה את הדרך לקפיצה דומה מ-1938 ל-1948, שהביאה אותנו (דרך כמה וכמה תחנות דרמטיות כמו למשל זו של 1973), לא בהכרח תצליח להביא אותנו מ-2023 לעתיד יהודי-ריבוני טוב. ומכאן אמור להיות ברור לנו, הנשארים, מדוע חזקה כל כך נבואתו של ההיפוכונדר ("אמרתי לכם"), ומדוע רצים רבים לחפש ולארגן לעצמם דרכון זר.

ד

ההיסטוריה הקצרה-ארוכה של היהדות-הציונית מלמדת לפחות דבר אחד ברור: אין קשר הכרחי בין האופטימיזם המאפיין את התרבות היהודית מראשיתה (עצם רעיון בריאת העולם הוא ביטוי לכך!), לבין נכונותו של היהודי, כל יהודי או לפחות מספיק יהודים, למסור יזע, דמעות ודם (בסדר הזה!) לטובת ה'אנחנו'. מה שמסביר את העובדה שכל שנבנה כאן בארץ הזו ב-150 השנים האחרונות בערך על ידי יהודים, נבנה מתוך גישה 'חילונית', במובן של מבט מעשי על הכאן ועל העכשיו, הגם שהוא נשען על תודעת עבר מעוררת גאווה ולנגד עיניו חזון עתידי.

ה

אז מה עושים? עושים. משימות ל-50 השנים הבאות, לא להידחף (גם זו משימה, ל-500 שנה: ללמד ישראלים לא להידחף!), יש מספיק עבודה לכולם:

1. להחזיר את לימודי המורשת לקדמת הבמה: היסטוריה, מקרא, מחשבת ושוב פעם היסטוריה: ציונית, כללית, של המזרח התיכון, של אויבינו ושל ידידינו. בכל מסגרת, בוודאי במסגרות הציבוריות (חינוך יסודי, על יסודי וגבוה), כולל ביצירה הדוקומנטרית (שסימנה חייב להפסיק להיות 'תנאי לדוקומנטציה הוא שנאת ישראל'), וכמובן במסגרות הוולטנטריות למיניהן: בתי מדרש, מכינות, תנועות נוער, קתדראות למבוגרים וכו'. הדרך הנכונה ללמוד יהדות, אצל כל אדם, לא משנה מה ומי הוא, היא דרך ההיסטוריה של הרעיונות ושל המעשים של העם היהודי, בין אם הם מעורפלים כמו ענייני יציאת מצרים ובין אם הם ידועים ומוכרים כמו חורבן בית שני. הדגש בכל מקרה הוא על היחס בין רעיונות לבין מעשים, כלומר כיצד אתגר הרעיון המקופל במלים 'שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד', בא לידי ביטוי מעשי ומדוע למשל המקרא מקפיד להציג את כל מנהיגי העם בכשלונם דווקא, ולא כעומדים מעל לכל בן תמותה, כמו הפרעונים או הקיסרים הרומים. בכל אופן, הגישה ההיסטורית היא הדרך הנכונה ללמוד על שורשי היהדות, כי היסטוריה עוסקת בהתפתחות הדברים, כיצד עניין התגלגל לעניין הבא, וכיצד עניינים ישנים השפיעו וממשיכים להשפיע על עניינים חדשים יותר. במלים אחרות, הלימוד ההיסטורי מאפשר רב-שיח מאד עשיר ומפרה בין הדורות, החיים והמתים.
2.     לנסח מחדש את אופי הדמוקרטיה בישראל" קודם כל לקרוא את "אתיקה בפוליטיקה" של יגאל אלון או לפחות את פיסקת המפתח במאמרו השכוח , וליישם את הרעיונות העולים שם לכל גורם בזירה הציבורית. קודם כל פוליטיקאים באשר הם בחרו באפשרות של להיבחר על ידי הציבור, להנהיגו ולשרתו. אבל לא רק פוליטיקאים אלא כל גורם המשפיע על הציבור, קל וחומר אם הוא מתפרנס ממנו: אקדמאים, מחנכים ועיתונאים. על כל אלו להבין קודם כל את ההבדל התהומי בין חופש הביטוי (המבטיח לכל אדם לומר כל שטות גם אם היא חפה מכל מימד מציאותי ואמיתי), לבין חופש העיתונות, החינוך והאקדמיה (שהוא החופש השמור לעיתונאי, למחנך ולאקדמאי, לחתור אל האמת, להקדים ידיעה לדיעה, לקחת אחריות על דבריו, וכיו"ב ערכים שנעדרים היום כמעט לחלוטין מהזירה הציבורית).
3. ליישב את הארץ מהבקעה ועד לים, מאילת ועד לגבול הצפון (שגם אותו כדאי יהיה להחזיר יום אחד למעמדו הטבעי כפי שנוסח במפה הציונית של 1919 והוסכם על כל השותפים הציוניים של אז ולמשך שנים רבות אח"כ – לפחות עד 1948): התיישבות יכולה וראוי שתשען על יוזמה חלוצית של פרטים וקבוצות, אבל כבר הוכיחה מדינת ישראל בימיה הסוציאלדמוקרטים 'המשוקצים' (שיקוץ משומם הנובע מבורות היסטורית!) שמה שעשו חלוצים במשך 70 שנים לפני הכרזת המדינה (בנו 350 ישובים) עשתה מדינת ישראל המוכה והענייה ועתירת המשימות בראשן קליטת 700 אלף עולים חדשים,  בתוך שלוש שנים (בנתה 350 ישובים). התיישבות מוכוונת ממלכה מחייבת ניקוי אורוות מוחלט וחד בצמרת מקבלי ההחלטות בפיקוד הבכיר של הנהלת המדינה (משרד האוצר ומנהל מקרקעי ישראל: שני ארגונים שחייבים לשוב ולהיות ציוניים).
4. לקלוט עוד יהודים שרוצים לעלות ארצה (ועל הדרך לסייע לחרדים שכבר יושבים בה לעלות אליה). גם משימה זו אפשר וראוי לקדם באופן חלוצי-וולונטרי, אבל שוב, בהמשך לסעיף הקודם, נזכור כיצד מדינה שרק הוכרזה, שנלחמה בשלוש זירות וכנגד חמישה צבאות, קלטה בין יום הקמתה לבחירות הראשונות שהתקיימו בה (ינואר 1949) יותר מ-100 אלף עולים, וכיצד קלטה בשנה הראשונה להפוגה במלחמה (1949) כרבע מליון נוספים. ולכן גם כאן, ניקוי אורוות רציני נחוץ (כמו לפטר כל איש אקדמיה העוסק בהטפה ובאג'נדה ולא במחקר, פעולה שאפשר לעשות על ידי קביעת קריטריונים לגבי מחקר. הבעיה קיימת רק במדעי הרוח והחברה) אם רוצים להמשיך ולקיים את הציווי העליון של מדינת ישראל: מדינת הלאום של העם היהודי. זה שכבר כאן, זה שבדרך.
5. להסביר, או לפחות להבהיר, לערבים הישראלים את האמת באופן הנקי והמכובד ביותר: זו מדינת הלאום של העם היהודי, וכמדינה היא כמו כל מדינה מדינת אזרחיה, ושלכן בעיית אזרחותם הקלוקלת איננה נובעת מהגדרת המדינה כמדינה יהודית, אלא מהיחס שלהם למושג האזרחות.
6. ואם ערביי ישראל ימשיכו לסרב להקשיב לדברי טעם שהם יסוד יסודותינו כאן, לפחות אנחנו, הרוב היהודי, נבין אותם פעם אחת ולתמיד. כיצד נדע שהגענו לפעם האחת שהפכה לתמיד? כשהויכוח יהיה על תוכן החיים האזרחיים במדינת הלאום היהודית שהיא מעצם היותה מדינה 'מדינת כל אזרחיה', כי פשוט לא יתכן אחרת: זכויות וחובות האזרח, כל אזרח, ממדינתו למדינתו; היחס בין הרשויות; האתיקה בפוליטיקה, של כל פוליטיקאי, גם אם הוא מייצג מיעוט; מדרגות המס; הגנת הסביבה; ביטוח אבטלה ופנסיה; דאגה לגיל הרביעי; רשימה מאד חלקית. איך נדע שאנחנו לא הגענו לא לפעם ובוודאי לא לתמיד? כשנמשיך לבלבל את המוח בדילמות סרק כמו 'או יהודית או דמוקרטית'; או 'יהודית או כל אזרחיה' ושאר ירקות.
7. להבין שביטחון, כמו שלום, הם כמו המשיח, משהו שתמיד בחזקת "מלאכה" שאף אחד לא יכול "לגמור", אבל אף אחד מאיתנו איננו "בן חורין להבטל ממנה".

ולחזור לדבר אמת, ונאמר אמן.