א
בחודש אב מנהג ישראל לדבר על… חורבן, ואני שומרת מנהגים.
בזמן שהמומחים שם למעלה מנתחים את ההיסטוריה ודנים בשאלה 'חורבן מהו', נשמעת שוב ושוב פרשנות-חורבן עם הכותרת, 'חורבן דור שלישי שאנן' . האבחנה הזאת לא מתייחסת רק לישראל וליהודים, אלא לחברות שנחרבו ברחבי העולם כולו, בכל הזמנים. תובנה עולמית, שאם לנסח אותה בשלוש שורות הנה היא לפניכם:
הדור הראשון הוא דור החלוצים המקימים, חדורי החזון, החדשנים. אקרא להם 'אברהמים'.
הדור השני עוד יונק חזון מהוריו, ומסור להילחם על שמירתו, מוכן אף להיעקד על כך, אקרא להם 'יצחקים'. זהו דור מאוד מסור ועיקש.
אבל בדור השלישי מתמעט החידוש, והכוחות מתכלים, וקשה להמשיך לעמוד כל הלילה על משמרתך. 'לילה' לא רק במובן הפשוט של המילה, לילה במובן של 'לא רואים פה כלום' – עלטה או ערפל שמכסים ומסתירים את הסיבות בגללן דור החלוצים עשה מה שעשה. וכשיש חושך בעיניים – מתרופפים. על כן בני הדור השלישי עשויים לראות בכל מה שהושג 'הרגל', או 'סתמי' או 'ברור מאליו'. וזו שאננות, המביאה לקריסה על פי רוב, ומכאן קצרה הדרך לחורבן.
ה'לא רואים פה' של הדור השלישי, יכול גם להתפרש על דרך ההיפך. כלומר, כל אחד מבני הדור השלישי חש בכל העצמות והעוצמות שלו, חלק בלתי נפרד מאותו 'דבר שהושג' (במקרה שלנו, מדינת ישראל). ומתוך שייכות והזדהות גמורה עם האופן בו הוא או היא תופסים את הדבר מנקודת מבטם – אז 'מי שלא רואה את הדברים כמו שאני רואה – עיוור ולא רואה כלום.'. אולי זוהי השאננות המדוברת.
ב
חשוב לומר: יש לאדם תענוג גדול להשתייך לכל אחת משתי הקבוצות הראשונות. זה כיף להיות מחדשים, כיף להיות מחוברים לדבר גדול (כמו ה'אברהמים'). וזה כיף גדול להיות חלק מקבוצה שיוצקת משמעות לחיים (כמו ה'יצחקים'). הכיף הזה, שמגיעה בחבילה אחת עם היותך אברהמי או יצחקי, לא תמיד מצוי בדור השלישי, שאז כבר הרבה דברים מוכנים לפניך כברור מאליו. ואין כל כך מה לחדש או על מה לשמור.
כאמור, תופעת 'דור שלישי שאנן' היא כלל עולמית ושפכו עליה המון דיו בשלושת אלפים שנים האחרונות. וגם כאן בארץ.
אבל רגע, רגע, רגע. למי אנחנו יכולים בעצם לקרוא 'שאננים'?
מי שאנן, מי?
הרי אנחנו רואים איך הדור שלנו משנס מותניים.
אי אפשר לומר שאנן על החיילים והמילואימניקים.
לדעתי אי אפשר לומר שאנן על העסקים הזעירים המקומיים שממשיכים להחזיק את הכלכלה המקומית האיתנה שלנו (אחת ההצלחות של החברה הישראלית שאוהבת לתמוך בכחול לבן).
אי אפשר לומר שאננים על החקלאים שלנו שממשיכים לעבוד בשדה ולהאכיל את כולנו, מה גם שלא מעט מהם יושבים בסביבות עוטף עזה, מחסן התבואה והמזון שלנו. ובכל זאת, ממשיכים. שום שאננות לא נראית שם בשמש הקופחת. כשאזרחים – ילדים כזקנים מכל המגזרים – ממשיכים לבוא להתנדב בקטיף לא שאנן בעליל.
אי אפשר לומר 'שאנן' אפילו על התעשייה הישראלית, שעומדת בכל התקנים הכי מחמירים של הסביבתנות העולמית.
אי אפשר לומר שאנן על מיליוני האנשים שתורמים בעשייה חברתית, במתן בסתר מכל הסוגים, בטיפול, בעיצה, בשיחה, באכפתיות, בארוחה חמה או עוגה בחושה, בהתנדבות ונתינת כתף, בתרומות מכל סוג. גם אי אפשר לומר שאנן על מי שמחזיקים גבוה כאן בישראל את האמונה, את התקווה, את האמון בטוב על אף הכל, את התורה, את הסובלנות, את החול, את הקודש, את אהבת ישראל על אף הכל, ודווקא בגלל הכל.
אז, אם אנחנו דור שלישי, אז מי שאנן מי?
ג
אני רוצה להציע הגדרה לשאננות, ואולי זו השאננות של הדור השלישי כאן בארץ:
שאננות היא לדעתי, הידיעה שיש בעולם נווה מדבר, קטן יחיד ומיוחד, שתמיד אפשר יהיה לחזור אליו אם יהיה בו נעים מספיק. שאננות היא הבטחון הזה שאני יכולה לעזוב, למצוא לי מקום אחר בעולם, והמקום הזה ימשיך להתקיים למקרה שאחליט לחזור.
אני אומרת, שההיפך משאננות היא הישארות.
השאנן עוזב כשנעשה לא נוח, מתוך איזה בטחון (שאנן) ש… יהיה לאן לחזור (אם יעלה רצון מלפניך לחזור). אני יודעת שהרבה עוזבים דווקא מ… פחד. אבל עם היסטוריה כמו שיש לנו כאורחים בלתי רצויים במקומות אחרים, מפחיד יותר בעיניי לאבד את המקום היחיד שמתעתד להיות 'מדינת היהודים'.
אך מה עושים ואיך נשארים בתוך המציאות הקשה בה האדמה ממש בוערת תחת רגלינו? האם נסכים להיות כאותו הדוב הקשור בשלשלת, ומרקד לצלילי המוסיקה שמשמיע מאלפו ברקע?
הרי אנחנו כבר יודעים שדובים אינם רוקדים, אלא קופצים מכאב הכוויות ברגליהם.
כאן יש האומרים: כואב לי מידי. אני לא יכול לסבול, ולא יכול להילחם, אז אני עוזב.
ויש האומרים: כמו גפן בעקה המניבה אשכולות מתוקים יותר, כך הארץ הזאת נקנית בייסורים.
ד
בספר יהושע ושופטים מתוארות שתי דרכים להשתרש בארץ הזאת: בספר יהושע הדרך היא מלחמה. בספר שופטים הדרך היא הורשה – התיישבות הדרגתית שקטה, לא לוחמת, אבל נשארת. שתי הדרכים קדושות – יש להקדיש תשומת לב, להן, ולמניעיהן.
מי שנשאר – אינו שאנן.
הנשארים מבינים שכדי שיתקיים הנווה השאנן הזה בעולמנו, צריכים להיאחז בו.
נאחזו בו העולים הציונים. נאחזו ונשארו.
נאחזו בו העולים יראי השמיים שקדמו להם במאה שנה. נאחזו ונשארו.
אנחנו חיים היום בתוך בירור עצום. בירור שדורש מכל אחד ואחת מאיתנו להתדייק, לגלות למה אני כאן, ואיך אני רוצה להיות כאן, ואם אני רוצה להיות כאן. הבירור הזה מזכיר לי נפה של קמח, נפה ענקית, שכולנו עוברים בתוכה, ומתבררים.
האם אני שייך לארץ הזאת? האם הארץ הזאת שייכת לי?
האם אני שייך לאדמה הזאת? האם האדמה שייכת לי?
יש לאהוב את האדמה. נקודה. ואז אי אפשר לראות עצמי בלעדיה. ואי אפשר להחליף אדמה אהובה באדמה אחרת. אז נשארים ומטפלים בה, ומצמיחים בה, ומגדלים בה, וגדלים איתה ועם כל מי שבחור להישאר ולדבוק בה.
ה
ויש לאהוב את האדמה מתוך אהבת הרעיון של 'SUSTAINBALE ME העיקר שאני אחיה לי 'אקולוגילי' אם אתם מרשים לי לתרגם זאת כך. ואז למה לי להישאר על אדמה שיש עליה סכסוך, אלך לי לאהוב אדמה בכל מקום אחר, כי 'אדמה זה רק אדמה'. פיסת עפר שאוכל להוריק.
עבורי, לחיות ירוק על פני האדמה פירושו – ל ה י ו ת מ ה נ ש א ר י ם .
מישהו שקרא את המאמר הזה סיפר לי, על בדיחה שמסתובבת ברשת: 'אם הייתי פוגש את עצמי הצעיר, הוא בוודאי היה מנצח אותי בתחרות ריצה. אבל אני אנצח אותו בלהישאר במקום גם כשהאדמה רועדת'.
ברור לכל מי שגידל עץ פרי, שכדי לראות יבול – צריך להישאר. כי רק אחרי מחזור גידול בן 7 שנים, ובחלק מעצי הפרי תיראו את השפע רק אחרי שני מחזורי-שמיטה. כלומר אחרי 14 שנה. ממש כמו שעבד יעקב ברחל.
ואם דור המייסדים היה אברהמים.
ודור הממשיכים הנושאים בנטל היה יצחקים.
הדור השלישי הוא דור יעקב – עם ישראל, על כל צבעיו – ירוקים, שחורים, כתומים, כחולים, לבנים ואדומים. צריכים את כל הצבעים. כשבני זוג בוחרים להישאר יחד ולא להחריב את ביתם, הם בעצם בוחרים לקבל, שגם אם השני לא מגשים להם את כל המאווים, אז לפחות יש כאן עקביות, נאמנות, הסכמה להישאר יחד גם כשלא מסכימים וגם כשלא מקבלים הכל, וגם כשאי אפשר להבין את כל מה שהאדם מולי בוחר בו.
כך, אצל מי שבוחרים להישאר יש קולות שונים, ותפקידים שונים, ממש כמו בכל משפחה טובה. יש תצפיתנים, יש לוחמים, יש משוררים, יש למדנים, יש כתבים בעיתון ב'מחנה', ויש כתבים ב'חדרי חרדים'. יש מגדלים מזון ויש מחפשים מזון רוחני.
ו
אם אנחנו אוהבים אדמה, אבל לא מתאים לנו לחיות על אדמה שיש להילחם עבורה – זו לא אהבה. כי עבור קשר צריך לקבל את השני כמו שהוא ולא לנסות לשנותו. וכל מי שנשאר ולא עזב – אחריותי לקבלו להיות חלק מהקשר.
ניסינו את המתכון של לחיות בלי ארץ, ואז (גם כשרצינו להישאר) אולצנו לעזוב. אין לנו אלא לנסות את המתכון של לקבל זה את זה, עם השונויות והמוזרויות שלא נראים לנו בחלקים של העם/משפחה. שונה לא חייב להפוך לשונא. להרשות לעצמנו להישאר וגם לשנוא, גם זו שאננות.
כירוקה בעצמי, מהי עבורי ההגדרה לירוקים?
רגע לפני ההגדרה שלי, עלי לומר מילה על ה'ירוקה' שאני (כמו 'הירוקה שעל פני המים'…. גם אני צפה וצופה על המים הגועשים סביבי).
להיות ירוקה ולעסוק בקיימות זו עבורי הידיעה כיצד לחיות עם הבריאה מבלי להחריב אותה, ואיך ליצור שפע מתוך מה שיש לנו ממילא. מתוך כך גם אם אין לי אדמה משלי, אצמיח גינות קהילתיות על אדמה קהילתית, ציבורית, למען הציבור.
כשלמדתי באנגליה תכנון סביבתי לפני 30 שנה, לימדוני מוריי שם, שיש להשקיע באדמה השקעה התחלתית רבה שנמשכת 6 שנים, ובדרך הטבע, נגיע כך לשפע בשנה השביעית. מוריי לא היו יהודים, אך לי ההגדרה הזאת דגדגה איזה עצב חשוף בקצה התודעה. כה מוכר… מה זה יכול להיות? אז, לא ידעתי. לקח לי שנים לחזור לאדמה שלי כדי לומר בוודאות: מה אם לא, ששת שנות המעשה, ושנת השבע. היא שנת השפע.
אבל שנת השפע איננה רק ברכה השורה מלמעלה אוטומטית. זוהי מחשבה שאננה בעיניי. כדי להגיע לשפע בשנת השבע ולשמוט, להרפות, לשחרר, להניח לבריאה להתחדש – צריך להשקיע השתדלות גם מלמטה. תפילות כן, אבל גם מעשים. התיישבות חקלאית בכל מקום היא גם כן דרך להשקיע בקשר עם האדמה הזאת.
את ספרי, 'אומנות השמיטה – איך להגיע לשפע תוך שבע שנים', פתחתי בכך, שכדי להגיע לשפע המיוחל עלינו קודם כל לבחור להיות מהנשארים.
ורק מתוך כך יכול אדם להצטרף לתכנית הסביבתית הישראלית שאני מציעה ללכת בה. ומבלי לעזוב את המקצוע שלו – אכן להביא את הגינה או הישוב או הבניין בו הוא גר למצב של שפע תוך שש שנים של השקעה נישארת ודבקה באדמה.
בעקבות כך התארגנו ברחבי הארץ לא מעט ישובים, שהרימו את הכפפה. שבע משפחות מכל ישוב עבדו לפי תכנית 'גינת הפרמקלצ'ר של טליה' ותוך ערבות הדדית זה לזה, הצליחו להביא את השכונה שלהם למצב שיש להם שפע לקטוף ולחלוק זה עם זה בשנה השביעית.
זה ההיפך משאננות.
ז
יש מי שחושבים שבארץ ישראל אין אפשרות ליישם תכנית כזאת, ולכן הם לא נשארים. דווקא משום שהם כל כך רוצים להצליח במהלך של שפע תוך שבע שנים. אבל הם טועים. יש המון הזדמנויות בארץ לעשייה מחוברת לאדמה. אפשר לגנן בגינה של גן הילדים, של בית הספר, על גג בניין, ובצידי הרחובות בישוב שלך. לא חייבים בעלות על האדמה. כי לא היא שייכת לנו, אלא אנחנו שייכים לה, כמו שאמר הרב החסיד פעם לשני תלמידיו.
יש פה בארץ משהו מיוחד שקורה, הטבע הישראלי מזמין אותנו להתחבר דרכו לבריאה, לבריאות, לבורא שבקרבנו. האדמה היא המערכת החיסונית של הצמחים הצומחים בה. כשאנחנו מתחברים למערכת החיסונית של הבריאה – אנחנו מבריאים בעצמנו, וזוכים לחוסן.
מי שבוחרים לקום וללכת, לא יכולים עוד להכיל את קולות האדמה המסוימת הזאת, את בעירתה הפנימית הייחודית. הכאב גדול מידי, וכשהם בוחרים להתנתק על אף הפרידה הכואבת, הם פשוט אינם יכולים לשאת את הקונפליקט בקירבם, את הכאב, ועוזבים. או ש… אולי, אולי, זו היא, הארץ, אשר קאה אותם.
דרך צלחה לכל אחיי ורעיי בכל דרך שתבחרו. הבחירה שלי היא להיות מהנשארים. בשבילי זו דרכו של עץ הזית. בעיניי יש דברים שכן שווה להמתין שיפרחו גם כשמאוד כואב.
ח
והנה, דווקא ציבור השחורים (לא נציגיהם בכלי התקשורת, אלא הציבור עצמו, זה שאין לו כמעט גישה למרשתת ולמדיה) – משמיע קולות מפתיעים גם בעיתות מלחמה: ברובו אין לו שום כוונה ללכת לשום מקום, גם אם ארץ ישראל כמרקחה, מבחינתו זהו 'גוג ומגוג', ו'רצון ה'…' והכל לטובה, 'פעמי משיח'. הוא רק נאחז במנהגיו יותר. כי האירועים מוכיחים שהנבואות אמת. הקולות הנשמעים מציבור זה (לא בתקשורת, אלא במפגש חי פנים בפנים, כנהוג במחוזותיו) הם: 'מכל המקומות בעולם ארץ ישראל היא מן תיבת נוח'. ברור שהכי חשוב ואמיתי, זה פשוט – להישאר. לדבוק בארץ, לחיות כאן, ולהאמין שכל הכאוס סביב יש לו תכלית וסיבה.
ודווקא בציבור הירוקים (תנועה שהובלתי לא מעט בשלושים השנים האחרונות), אני רואה יחד עם עמיתיי, זליגה הולכת וגוברת שנמשכת כבר שלוש שנים, וביתר שאת עכשיו – אלפים עוזבים. דווקא מתוכם, שדיברו כל כך בשבח המקומיות והאדמה, וחרתו על דיגלם אידיאולוגיה של עשייה חברתית אדמתית סביבתית, מעדיפים ארץ אחרת. כי האדמה בוערת. והעזיבה של הירוקים את הארץ הפכה אם לא לשטפון, אז לפחות ל… סחף. האדמה סחופה ורבים עוזבים את אדמתם. אולי גם על זה אמרו חז"ל, 'נסתחפה שדהו'.
אני אומרת את זה בכאב. השדה שנסחף והאנשים הטובים מאוד שעוזבים, הם השדה שלי, והחברים שלי.
זהו גל חדש. זוג ועוד זוג, משפחה ועוד משפחה – אנשים טובים ומקסימים – והם עוזבים. ההגדרה 'ירוקים' כוללת בתוכה כל מיני אנשים. וודאי יש להם סיבות לעזוב. אבל אולי זהו אומץ יותר גדול מלהישאר ולהתקפד, ולהתרחק מאהבת העם והארץ, כמו שאמרה לי חברתי אילה סאפר והוסיפה, 'זה באמת מצער שאנשים מתרחקים, יש גם לא מעט "נשארים" שמתרחקים מאהבת העם והארץ. כדאי לדבר על מה מחזק את ההישארות ולהיות בחמלה כלפי מי שזה גדול עליו.'
ואכן, פתאום רואים שהקווים בין ירוקים לשחורים לא כל כך ברורים. לא ברור מי הוא מי. עוזבים כי לא רוצים לשרת. עוזבים כי הם אנשי שלום. עוזבים כי לא רואים עתיד. עוזבים גם כדי ללמוד תורה בשקט. עוזבים כי החזון של הדור הראשון אפל בעיניהם, עוזבים כי ההתעקשות של הדור השני (הוריהם) נראית להם חסרת תוחלת. עוזבים, כי רוצים מקום נוח, לא מאיים, מקום שלא צריך להילחם כדי לחיות בו. עוזבים כדי להגשים את חלומם, כי מבחינתם ארץ אהבתם הפנתה להם עורף ולא איפשרה להם להגשימו, וחלומם הוא לחיות ירוק על פני האדמה. משתקעים בפורטוגל ובספרד (שם קל יותר לדמיין שהם עדיין על אותו נוף ישראלי אהוב). אפילו כמה ירוקים מפורסמים עזבו, ופניי הוריקו. הס מלהזכיר שמותיהם – מגדולי אוהבי האדמה בארץ. חלקם פשוט עברו לטייל בעולם כמצב צבירה קבוע, משתקעים כל פעם במדינה אחרת ברגע שנגמרת להם הויזה. פעם הודו, פעם תאילנד. ומתפרנסים דרך האינטרנט, במכירת תוכן כזה או אחר בעברית, מהערסל באיים הקריביים.
