חזית המלחמה וההתיישבות

חזית המלחמה וחזית ההתיישבות // אורי ספיר

מכתב שנשלח מחזית הצפון בתאריך 13.9.2024

מאת אורי ספיר, סמנכ"ל התיישבות בשומר החדש, ומפקד במילואים בחזית.

אל: גרעין המתיישבים הצעיר במצפה יהונתן בבקעת ערד, שפנו אליו עם אתגרי התיישבות הנוגעים לגרעין.

כמעט שבת שלום חברים יקרים,
מתנצל מראש על אורך הדברים ביום שישי.
בשבוע האחרון השתתפתי במספר אזכרות להרוגי המלכות שנפלו בקרבות שמחת תורה ה7 באוקטובר.
השיח בישראל סביב ציון השנה לפרוץ המלחמה נסוב בעיקר סביב חיפוש אשמים, העמקת השסעים, דיבורי סרק על הפרות ההסכם שבין המדינה לאזרחיה וניסיון לצייר מצב של יאוש וחוסר תקוה. ברגעים קשים אני מוצא בהגותם של מנהיגי העליה השניה דרך מציאותית וחזונית להתבונן על מציאות משברית.
לפני 95 שנים במאורעות תרפ"ט נרצחו כ 130 יהודים, מתוך ישוב שמנה כמה עשרות אלפים. חשש כבד על המשך היכולת לגור בארץ פשה בכל חלקי הישוב וכמובן שרוח העם היתה במצב ירוד. בעוד הישוב מתאבל על הנרצחים, מתחיל לעכל את רצחנותו של האוייב הערבי ומטפל בפצועים, כותב ברל כצנלסון באלול תרפ"ט את הדברים הבאים: (קיצרתי כאן מאמר ארוך, מוזמנים לחפש את הטקסט המלא, ברל כצנלסון 'ממצור לביצרון' , דבר, ז אלול): " עוד פצועינו לא נרפאו, עוד פליטינו ושדודינו עקורים מנויהם. עוד הצורר מתנכל, והנרגן משסה, ורב הטבחים מאיים בדמים חדשים. עוד לנו מאסרים, משפטים, חקירות, תככים ומוקשים. עוד חוגרים אנו ולא מפתחים. עוד עלינו יומם ולילה לשמור מכל משמר את חיינו, את כבודנו, את יחידת תקותנו. ועם כל אלה, ואם כי רבו אבדותינו ועצמו מכאובינו, חוש נחוש, כי לא נפלנו במערכה, כי יותר מאשר בכל שעת פורענות קודמת הקדמנו הפעם להתנער, להתאזר כח לחיים…בפורענויות שקדמו היה איש ההגנה רואה את עצמו בודד ועזוב מאת הישוב, והישוב גופו ראה את עצמו בודד ועזוב מאת כלל־העם. הרגשה זו של בדידות אשר שימשה בשנים שעברו לוית־מרורים ליסורי בן הארץ – נעדרה הפעם. אולי זוהי הפעם הראשונה שחשים אנו, כי איננו בודדים, כי העם אתנו, כי עם ישראל נענה. נענה באמת… שנוי גדול התחולל כאן, כי לא רק לעצמו היה הישוב לכח, למציאות עממית מעורה במולדת, כי אם גם לנפוצי ישראל, לקרוב ולרחוק, היתה ארץ־ישראל מרעיון מופשט שמודים בו או כופרים בו, למציאות מוחשת, לישות חיונית, אשר בכאבה יכאב ובתוחלתה ייחל…אל יוצא הכוח הגדול הזה לבטלה… מבלי להתעלם מצרת השעה חובתנו לדאוג לכך, כי התשובה לצרות השעה תהיה בה משום בנין עדי־עד…
ומעתה, גם בטרם נסתיימה כליל פרשת המאורעות, בטרם נסתמו פיות המשטינים והמסיתים הקוראים לטבח חדש – עינינו לבנין, לעליה, להקמת ישובים. תהיה לנו שנת ההתנקשות לשנת בנין, לשנת התרחבות והתבצרות…
חובתנו לתורמים, חובתנו למפעל, חובתנו לעצמנו דורשים מאתנו שנוכיח למעשה, כי חיל החזית הציונית יודע לתת לא רק את נפשו, כי אם גם לשמור על פכים קטנים, יודע לא רק לשקע את גופו בנדבכי הבנין ובמחפרות ההגנה, כי אם גם להשתמש בכספי העם בתכלית החסכון, בתכלית התכליתיות, בראיית המחר.
צריפים נשרפו – בטון נבנה, עדרים שודדו – רפתים נקים. נקודות פזורות ומרוחקות נחרבו – נקרב, נאחד, נבצר. זוהי תשובתנו היחידה, זוהי נקמתנו היחידה. אין לנו כל תאות נקמה אחרת, מלבד זו: מזימת צוררים תופר, וארץ־ישראל בנה תבנה."

בשבועות האחרונים נאלצתי להיות בשרות מילואים באינטנסיביות עצימה יותר משתכננתי.
כידוע לכם,בשבועות אלו נתקלנו במספר קשיים בהקשרי היתרי הבניה ואף קיבלנו צו הפסקה.
ברגעים הקשים (לעיתים הזויים) בפגישות עם פקידים שלא מבינים את גודל השעה, ולכן מעכבים ומערימים מכשולים, אני רואה מול עיני שני דברים עיקריים: הראשון את עוצמת הרוח וכישרון המעשה של הדורות הקודמים, והשני אתכם ושכמותכם, שבימי קושי לאומי ואישי, בעוד חלק גדול מאנשי הגרעין נלחמים כמילואימניקים בחזיתות השונות , והחלקים האחרים נלחמים על גאולת אדמות וישוב הארץ, בתנאים מורכבים ומאתגרים.
אני מתרשם שבישראל של מלחמת חרבות הברזל עדיין מפעמת הרוח של ישראל שלאחר מאורעות תרפ"ט, ולכן אני בטוח שכדברי ברל, התשובה לרצחנות ולרפיון הרוח היא בניין עדי עד, שיבטיח כי ארץ ישראל בנה תיבנה.
במישור המעשי, ראש העיר יחד עם נציגיכם ועם הצוות בשומר החדש עמלים על קבלת האישורים הנדרשים ובמקביל על פתרונות שיקלו על הקושי שאליו נקלענו. אנחנו מקווים שעניין ההיתרים יוסדר בשבועיים הקרובים ונוכל לשוב בקצב גבוה לעבודות ההקמה.

גאה על הזכות להיות לצדכם במשימה הזו ומבטיח שהשומר החדש יעשה מאמץ עליון כדי להקל על חבלי הלידה של השכונה.

שבת שלום

אורי