חיוניות הלימוד למעשה // עדות חלוץ
(מתוך מכתב מחלוץ, פורסם במקור בספר "אהבה תכסה- פגישה עם סלוצקין" מאת מוקי צור)
עוברים שבועות שאינני פותח ספר מחוסר אפשרות להתרכז. כאשר אני קורא בלוח המודעות רשימה ארוכה של ספרים שנתקבלו… אני מתחיל להרהר עד כמה ניתקנו את המגע ואת הקשר עם העולם הרוחני והתרבותי ונהפכנו למוז'יקים (איכרים רוסיים) העוסקים בעבודתם ובמשקם יומם ולילה בהצלחה ובאי-הצלחה, ומוצאים את סיפוקם בזה. וכל מה שמתרחש דלת אמות מאחורי כתלינו זר לנו, ולא לוקח את נפשנו.
קשה מאוד להשלים עם המציאות האכזרית, אנחנו התחנכנו על אידיאות החובקות זרועות עולם, ונלחמנו נגד כל עוול והתקוממנו נגד כל רשע, ועכשיו נהפכנו לפסיביים.
האם לא אוצרות הספרות… הוציאו אותנו למרחב, והעשירו את נפשנו והקנו לנו אידיאלים לאומיים וסוציאליים שלמען התגשמותם לא נרתענו ללכת באש ובמים?
נזכר אני שפעם בשבת אחת ישבנו כולנו, ויצחק [טבנקין] קרא לפנינו את הפואמה "געגועים ליופי", נדמה לי שהלל צייטלין כתב אותה, ובלבותינו הרגישים ספגנו לתוכנו את היופי הנאצל של החיים.
כעת, אחרי חמישים שנה, מה נשאר לנו מזה, במה אנו עסוקים אחרי העבודה?
לשיחה:
- מה חסר לחלוץ? מה היחסים בין "מעשה ולימוד" המתוארים בקטע, מה האתגר המרכזי שמתאר החלוץ?
- "הספרות…הוציאה אונו למרחב"- אילו קריאות ספרותיות עשויות להשפיע כיום על מי שיוצאים למשימה לאומית בשטח? מה חומר הקריאה הרלוונטי בעיניכם כיום?
