חינוך שלומד מהשטח // יואל זילברמן
500 ימי מילואים מאחורי. זכיתי להשתתף בועידת החינוך של "ישראל היום״. כולם מדברים על "הדור הבא" – אבל איך אנחנו באמת מכינים אותו למציאות שמתהווה פה?
המלחמה הזו פירקה לרסיסים עשרות שנות מחקר על הנוער. כמו כולם, גם אני ניזונתי ממחקרים שהסבירו איך הדור הזה חלש – מכור למסכים, לפורנוגרפיה, לסמים, ושכשיהיה משבר הוא יקום ויברח.
המלחמה הוכיחה שכל המומחים טעו. יש פה דור ניצחון. מעל לכל ציפייה שדמיינו.
ביליתי לילה שלם בסוריה עם נועם, מפקד צעיר עם שפם שנראה כמו נער בר-מצווה, שדיבר על הקרב בכיסופים ובנירים. הוא המשיך חודשים בלחימה בעזה, ואז בלבנון, ואז הגיע לסוריה. סיימתי את הלילה עם דמעות ושאלתי איך אני נעשה ראוי לבחור הזה.
זה דור שאנחנו מוכרחים להראות לו למען מה הם יכולים לחיות, ולחיות בכל הכוח. פה אי אפשר לפספס.
אז שאלו אותי: אבל למה להכניס ילדים למשימות לאומיות מגיל 14? למה לא לתת להם להיות ילדים?
כאילו יש ברירה. כאילו המציאות מחכה שהם יגדלו.
הנוער יותר מהכל צריך דוגמא אישית. בעולם חינוכי צריך הרבה הקשבה ומרחב מחבק, אבל בסוף הנוער צריך בעיקר השראה. הנוער הרבה יותר מפוקח וחד ממה שהמבוגרים חושבים.
אם המחנכים לא מדברים על הסכנות והאתגרים, הילדים מדברים על זה בינם לבין עצמם – רק בלי הדרכה. אנחנו במזרח התיכון, חיים בחיכוך מתמיד, לא הכל ורוד.
לחשוף אותם ולדרבן אותם לקחת הובלה על האתגרים זה לא לגנוב מהם את הילדות. זה לתת להם כלים ליזום ולהוביל. חובה ליהנות, אבל לבחור בטוב זה בהכרח הרבה פעמים לוותר על הנוחות. את זה צריך לתרגל וזה השיעור האמיתי עבורם.
שיעור למתחילים שקיבלתי במרעה בציפורי: כשאתה יוצא עם העדר כרועה מתחיל – אתה הולך לפניהם וחוסם עם מקל שהעדר לא יברח ממך. סבא לימד אותי שלמתקדמים זה ללכת מאחורי העדר, להסיט אותם ימינה ושמאלה כשהעדר עושה פנייה מסוכנת.
זה הסיפור של החינוך – בעיקר לא להפריע.
